תנאי עובדי כ"א העוסקים במחשוב יושוו לתנאי עובדי המעסיק

מיכל שפירא הועסקה על-ידי חברת "אתגר שירותי כוח-אדם" בחברת החשמל. בתביעתה טענה כי "אתגר" לא הפרישה עבורה לקרן פנסיה, כקבוע בהסכם הקיבוצי בין חברות כוח-אדם לבין ההסתדרות.

בית הדין קבע תחילה כי לא הוכח כי "אתגר" חברה באחד מאיגודי חברות כוח-האדם החתומים על ההסכם, ולכן לכל היותר חל כאן צו ההרחבה, המחייב את "אתגר" להפריש לפנסיה רק אם המעסיק בפועל מחוייב להפריש בגין עובדיו מכוח הסכם קיבוצי. אולם גם בכך לא היה לסייע לשפירא, שכן חברת החשמל היא חברה ממשלתית, עליה חלה "חוקת העבודה" שהיא "הסדר קיבוצי" ולא "הסכם קיבוצי".

לכן בחן בית הדין את תביעתה מכוח סעיף 13 לחוק העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח-אדם, הקובע כי תנאי העבודה (או הוראות ההסכם הקיבוצי, אם ישנו) "החלים על עובדים במקום העבודה שבו עובדים גם עובדי קבלן כוח-אדם, יחולו לפי העניין על העובדים של קבלן כוח-האדם המועסקים באותו מקום עבודה, בהתאמה בין היתר לסוג העבודה ולוותק בעבודה אצל המעסיק בפועל".

"אתגר" טענה לתחולת החריג בסעיף, שלפיו החוק אינו חל על עובדים "בתפקידי מחשוב", המוגדרים כ"תחזוקה, פיתוח והטמעה של מערכות מחשוב".

השוואת תנאים

השופטת מיכל פריימן ציינה כי תכלית החוק היא לשפר את תנאי העסקתם של עובדי כוח-האדם, ולהפוך את העסקתם לתקופה ממושכת ללא כדאית עבור המעביד. מדברי ההסבר להצעת החוק למדה השופטת כי עובדי המחשוב המועסקים באמצעות קבלן כוח-אדם הוחרגו, משום שתנאי עבודתם ככלל הם משופרים מתנאיהם של עובדי המעסיק, כך שהשוואת התנאים עשויה דווקא להרע את תנאי עבודתם, בניגוד לכוונת המחוקק.

מכאן הסיקה השופטת כי "המחוקק לא התכוון להוציא מתחולת החוק עובדי קבלן שאין להם תנאים משופרים, כדוגמת התובעת, ושמטרת החוק מלכתחילה היתה להשוות את תנאי עבודתם עם תנאי עבודתם של עובדי המעסיק".

בכל מקרה נקבע כי שפירא לא היתה "עובדת מחשוב", הן משום שלא הוכח כי עסקה בתחזוקה, פיתוח והטמעה של מערכות מחשוב, והן משום שדורגה בדירוג מינהלי ולא מקצועי.

שפירא זכתה לפיצוי בגובה ההפרשות לפנסיה - כ-7,200 שקל. (דמ"ש 07-2756).