יהירים, לא גנבים

בשבוע שעבר התמוגגה התקשורת כשנמצא האיש שהתנפל על לבייב בבית המשפט בקריאות "שודד". סוף סוף היה לתקשורת את צילום הטייקון עם הקורבן מהרחוב. אז מה אם הקריאות אינן קשורות כהוא זה למחזיקי האג"ח, והם נשמעו ממי שכבר ב-2001 הורה לו בית המשפט (אז הוא אפילו לא הגיע לדיון) להתפנות מקרקע בתל אביב שאליה פלש (ואותה "השכיר" לפולשים אחרים!), שניצל מאוחר יותר חוות דעת פסיכיאטרית כדי להוכיח שהוא לא שפוי ושרק בשנת 2007 תמו טענותיו והוא פונה מהקרקע שרכש לבייב, ועבר עם "אוהל המחאה" להפגנה מול ביתו שבבני ברק (למי שמחפש עוד סיבה למה לבייב "ברח" באותה שנה ללונדון).

השבוע, עבר "האקדח המעשן" לידיו של יצחק תשובה. הרשות לניירות ערך פשטה בסוף השבוע על משרדי דלק נדל"ן של תשובה, בחשד שזו "ניפחה את שווי הנדל"ן" בדו"חותיה הכספיים. לא ברור מה הם בדיוק חיפשו שם, אבל להאשים עכשיו חברת נדל"ן בניפוח שווי נכסים זה בערך כמו להאשים מתאגרף מקצועי שהוא נוקט אלימות. הלו? אלה החוקים. כל מי שהנפיק בבורסה בלונדון בשנים האחרונות, וזה כבר סוד גלוי לגמרי, יכול היה להצמיד כמעט כל שווי לכל נכס. לא רוצים? אל תקנו את המניות ואל תלינו על השווים.

לא רמאות היא הסיפור של משבר הנדל"ן ושל משבר הטייקונים. אסור לשים בסל אחד אנשים כמו לב לבייב ויצחק תשובה עם ברנרד מיידוף או אליוט ברוידי. בעוד שני האחרונים פשעו, שני הראשונים חטאו בעיקר בהיבריס. אסור לזלזל בחטא היוהרה, והם צריכים לשלם על הטעות שעשו כשקנו עוד ועוד קרקעות ונכסים במחירים מוגזמים, אבל זו תהיה טעות לתייג זאת בתחום הפלילי.

יכול להיות, אגב, שיתברר באמת שהם ביצעו פה ושם החלקות בתחום האפור של החוק (נסו למצוא מישהו שבנה דו-משפחתי שלא הגמיש את החוק פה ושם). עם זאת, ברור לגמרי שזה לא הסיפור הגדול של השניים.

לפני כשנתיים, להבדיל, נשם ציבור הקבלנים לרווחה כשהתברר שבועז יונה עבר על החוק וגנב כספים מקופת חברת חפציבה. אם זו גניבה, אמרו כולם, זה לא נוגע לכלל הקבלנים. לאף אחד לא היה נוח להפנים שגם יונה נאלץ להיגרר לתחום הפלילי, באמצעות אנשי השוק האפור, רק כי הוא "קפץ מעל הפופיק" ובנה בישראל וברומניה יותר מדי פרויקטים. זה כבר היה הופך את חפציבה לבעיה רוחבית.

כשמדובר בבעיה רוחבית, פתאום צצות מחשבות שאולי הרשות לניירות ערך, הגופים המוסדיים, התקשורת ואחרים אשמים לא פחות.

2. היה מעניין השבוע לראות כיצד מוסד אקדמי מכובד נאלץ לאחוז בחבל משני קצותיו: גם לקטר על המחסור בנתונים אמיתיים על שוק המגורים של ישראל וגם להוציא במקביל מחקרים על סמך אותן טבלאות שאינן מספרות כמעט דבר.

ד"ר דני בן שחר, מרצה לפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, הגיש במארס האחרון עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בדרישה לשקיפות בעסקאות הנדל"ן המתבצעות בישראל. בן שחר, שעתר עם ד"ר אפרת טולקובסקי מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב (מנהלת מכון כצמן גזית גלוב לנדל"ן), טען כי הנתונים העלובים המפורסמים כיום, בעיקר באמצעות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לא משמשים מסד אמיתי לבחינת מצב הנדל"ן.

רק שבמקביל, קיבלנו השבוע את המחקר שערכה תלמידתו של בן שחר לתואר שני, דנה כץ-נחמני. על סמך אותם נתונים מפוקפקים ולא אמינים של הלמ"ס, היא בדקה, מצאה ופרסמה בראש חוצות כי מוטב לשכור ולא לרכוש דירה בישראל.

בצוק העתים, מתברר שהאקדמיה נאלצת להיות פופוליסטית. היא רוצה ויודעת לשאול ולענות על השאלה הכי שכיחה בענף הנדל"ן, גם אם רוב המשתנים - לפי אותם אנשים עצמם - חסרים במשוואה.