זעקת האזרח הקטן

העומס בבתי המשפט הוא חולי ידוע של המערכת, ידוע אפילו לשר המשפטים יעקב נאמן, שטרח והציע - אם מישהו קונה את הסבריו - את המשפט העברי ובתי הדין לממונות כתרופת פלא לסחבת.

חלק מתוצאותיו של עומס התיקים השוטף את בתי המשפט על ערכאותיהם השונות - וזאת יודע כל עורך דין - הוא שלעתים מזומנות שופטים מגיעים לדיונים מבלי שקראו את התיק, ומבלי שהם יודעים עובדות בסיסיות באשר לסכסוך המשפטי המתנהל לפניהם.

אפשר לבוא אליהם בטענות - בכל זאת אנשי הרשות השופטת צריכים להפגין נורמות ראויות של מקצועיות - אבל מי באמת מסוגל לקרוא עשרות תיקים, על הררי מסמכיהם, לקראת כל יום דיונים בבית המשפט?

אלא שספר חדש שיצא באחרונה בהוצאת כרמל טוען כי לתופעה זו היבטים חמורים אף יותר: השופטים, טוען המחבר יורם שדה, לא רק שאינם קוראים את התיקים לקראת הדיונים - אלא שגם בבואם לכתוב את פסקי הדין הם אינם מכירים את עובדותיו היסודיות של התיק. שדה, בנו של מייסד הפלמ"ח יצחק שדה ומתרגם ספרים במקצועו, נקלע לאורך השנים ל-5 הליכים משפטיים שונים, אזרחיים ומינהליים - והפסיד בכולם.

מבט מלמטה

אפשר לראות בספרו מעין זעקה ממורמרת של מי שיצא וידו על התחתונה, אך אפשר לראות בו גם מבט אחר, מלמטה, על מערכת משפט שבדרך-כלל כשבאים לבחון אותה מסתכלים בחלון הראווה שלה: בית המשפט העליון.

לא בכדי הכתיר שדה את ספרו בכותרת "התחתונים", עם קריצה נאה לספרה של נעמי לויצקי, "העליונים", בו היא סוקרת בהרחבה את הנעשה במסדרונות הפנימיים של בית המשפט העליון.

"הספר עוסק בשאלה הקטנה, הקטנונית אולי", כותב שדה בהקדמה, "האם בתי המשפט אמנם עומדים בדרישות: האם היושבים על כס המשפט אכן מתעמקים בתיקים המובאים בפניהם ומשתדלים לרדת לחקר האמת ולהכריע על-פי הדין והצדק. בתי המשפט נחשבים לכתובת הנאמנה שאליה יכול לפנות כל אדם שנפגעו זכויותיו החוקיות. גם אני פעם סברתי כך".

שדה מתאר בספרו הליכים משפטיים הקשורים לנושאי נדל"ן במקום מגוריו, יפו, סביב ביתו, שהיה שייך בעבר לאביו. מעורבבים בו תיאורים על בנייה בלתי חוקית, מעשי טיוח ושיתןף-פעולה מצד עיריית תל-אביב, וההליכים המשפטיים המפורטים שהתנהלו בעניינם.

שדה מעיד על עצמו כי איננו משפטן, ובכל זאת - לדבריו - את עובדות 5 המשפטים המתוארים בספר יכול להבין בנקל כל קורא, מאחר ש"השופטים שדנו בענייני עשו עמי חסד ופיזרו בפסקי הדין שכתבו שגיאות משפטיות גסות, שאפילו הדיוט כמוני הצליח ללא קושי לגלותן".

בכל אחד מ-5 ההליכים המשפטיים שאותם מפרט שדה, הוא כלל פרקים קצרים הקרויים "אמת", "חוק" ו"צדק", שבהם הוא מנתח את פסקי הדין (המביכים למדי, יש להודות) של השופטים, שהוא איננו מהסס לנקוב בשמותיהם.

כך, למשל, באחד ההליכים מתאר שדה כיצד השופט חיים טובי נמנע מלהגדיר את הצמחים שבחזית ביתו כגינון עירוני. זאת, אף שבשלב מסוים של המשפט שהתנהל בפניו שינתה עיריית תל-אביב את עמדתה והסכימה להגדיר את הצמחייה ככזאת.

השופט טובי, לדעת שדה, דילג על קריאת מסמכיה המאוחרים של העירייה: "אין צריך לומר כי העירייה לא ראתה מעולם את הצמחייה הגדלה במדרכה כחלק מגן הזיכרון למפקד הפלמ"ח", מצטט שדה את פסק הדין.

חובת ההוכחה

אם מישהו חפץ להתעמק יותר משהספר מזמין אותו בהליכים המשפטיים המתוארים, ולבדוק את מסמכי המקור המשפטיים, הוא יכול לעשות זאת באתר אינטרנט מיוחד שהקים שדה לכבוד הספר, בו נמצאים כל החומרים שנסרקו על-ידו.

שדה טוען כי עשה זאת מטעמים עקרוניים: כדי להוכיח כי על אף הקביעות הקשות שהוא משמיע כלפי שופטים, עורכי דין, אנשי עיריית תל-אביב וגיבורים נוספים המככבים בספרו - הוא עומד מאחורי כל מילה, ויש בידו המסמכים לגבות כל מסקנה.

שדה מבקש לגזור מ-5 ההליכים שבהם היה מעורב תופעה כללית שלדעתו מערכת המשפט לוקה בה.

בלא מחקר אמפירי מעמיק יותר, המגובה בניתוח סטטיסטי, קשה לקבל מסקנה זו, אף שאינטואיטיבית מפתה לומר - מתוך ניסיון החיים, מתוך סך התחושות שעורכי דין ליטיגטורים נושאים עמם על עבודת בתי המשפט - שאפשר והצדק עמו.

"ביצועיהם המשפטיים של שופטינו רחוקים משלמות ולוקים לא אחת בפגמים בולטים שאפילו עין בלתי מקצועית איננה מסוגלת שלא לראותם", הוא כותב, "מי יודע, ייתכן שהם שומרים את בקיאותם המשפטית למקרים סבוכים ומורכבים יותר".

הספר מנסה גם לגזור מסקנות כלליות מגלגוליו של המחבר במעלות ובמורדות הערכאות השיפוטיות (הוא הגיש ערעורים על כל 5 המשפטים שבהם הפסיד, בשניים מהערעורים ניצח, ושניים עדיין לא הוכרעו). בין היתר, הוא מונה כרעה חולה את אמונם של השופטים בתבונתם הטבעית ובחושיהם החדים, את האמון של שופטי הערעור בשופטי הערכאה הראשונה, ואת אמונם של שופטי בית המשפט העליון בעבודה המקצועית שעשו השופטים בערכאות הנמוכות.

נדמה כי עם קביעות אלה ניתן להסכים - שופטי ישראל אכן פועלים לעתים מזומנות תחת ההנחה כי האדם החכם ביותר באולמם הוא השופט עצמו, גם כשהשופט יודע פחות מכל יתר הנוכחים את עובדות התיק המתנהל בפניו.

האם הספר משכנע בטיעון העקרוני שהוא מנסה להעביר? כל קורא ישפוט לעצמו. כמה מאות קוראים פוטנציאליים מוזמנים בכל מקרה לקחת את הספר לידיהם ולקרוא, אם לא את תיאור פסקי הדין אז לפחות את פרקי ההקדמה והסיכומים, כפי שהם נוהגים לקרוא את המסמכים שלפניהם (במקרה הטוב, לשיטת שדה) - אלה הם השופטים בכל ערכאות בתי המשפט.

מי יודע, אולי תצמח מקריאתם איזו תובנה על שיטות עבודתם של אנשי הרשות השופטת.