איתן ורטהיימר שלא הכרתם

על הבעיות בתפרון בוודאי קראתם ושמעתם. את חברת אקסאנט אתם מכירים? נראה שקוראי "גלובס" נחשפו מעט לחברה הקטנה הזו, אחרי שהעיתון חשף את בעיותיה. ובכן, כדי לרענן את זיכרונכם, הנה הסיפור של הסטארט-אפ אקסאנט על קצה המזלג:

נתחיל מהסוף: תשע שנים אחרי הקמתה, אקסאנט, שפיתחה תוכנה וחומרה לאחסון קבצים, תסיים את חייה למרבה הצער. או.קיי, אתם שואלים, אז מה הביג דיל? הרי קרוב ל-90% מהסטארט-אפים נסגרים, ובכל זאת אנחנו צריכים לעודד שוב ושוב את היזמים שלוקחים שוב ושוב את הסיכונים, כי תעשיית ההיי-טק מושכת מיליארדים, מייצרת מקומות עבודה, מייצרת מסים, בנויה על אחוזי כישלונות גבוהים והיא הקטר של המשק הישראלי.

כל זה נכון, אבל אקסאנט, מתברר, לא שרפה מיליונים ספורים של דולרים, אלא קרוב ל-100 מיליון דולר. כסף גדול, שמעורר קצת תהיות. אתה די טרחן, אתם שוב שואלים, אז מה, שוב, הביג דיל? או.קיי, 100 מיליון דולר זה אכן כסף גדול, אבל מה הבעיה שלך? זה מכספי הפנסיות שלנו? לא. זה מכספי המשקיעים הזרים, מכספי משקיעים פרטיים, מכספי יזמים שלקחו על עצמם סיכונים גדולים והפעם זה התפקשש. קורה, לא נורא. ההצלחות מפצות על הכישלונות, גם על הגדולים שבהם.

אתם צודקים, אבל לנו יש בעיה קטנה: המשקיעים הנהדרים של אקסאנט החליטו לסגור את שעריה, לשלוח את עשרות עובדיה בארץ הביתה, להשאיר אחריהם חובות של מיליון דולר לעובדים וקרוב ל-10 מיליון דולר לספקים (במקרה של אקסאנט מדובר בספק הלוואות).

האם זה ראוי? האם ראוי שבשם הסיכונים, בשם היזמות, בשם אחוזי הכישלונות הגבוהים ובשם תעשיית ההיי-טק הנהדרת שלנו יסגרו סטארט-אפ ותיק בצורה כל כך מקוממת? האם בשם הגישה הטיפשית הזו, שמקדשת לקיחת סיכונים באשר היא, אפשר לצפצף על אנשים ועל כספם?

ודאי שלא, ולמרבה הפליאה, מספר הסטארט-אפים שעניינם מתגלגל בבתי המשפט על נטישה והשארת חובות גדל והולך בזמן האחרון ומשקף תופעה מכוערת שחייבים לגנותה. למרבה התדהמה, במקרה של אקסאנט, בין המשקיעים הבולטים שלה אפשר למצוא, שימו לב, את איתן ורטהיימר, המחזיק ב-40% ממניות החברה, ואת ד"ר גיורא ירון, אחד מיזמי ההיי-טק המוצלחים ביותר שהיו לנו, המחזיק ב-13% מהמניות.

ורטהיימר וירון אינם שונים במהותם ממאיר שמיר וישי דוידי, בעלי השליטה בתפרון (שמחזיקים רק 20% מהמניות). לשמיר ולדווידי קראו להושיט את היד אל הכיס, מוורטהיימר וירון נחסכה הקריאה הזו. לא ברור למה.

עובדים הם עובדים, חובות הם חובות, בין אם הם של תפרון או של אקסאנט. אנחנו מכבדים ומוקירים את ורטהיימר, את ההצלחה המסחררת שלו בישקר, את התרומה שלו לתעשייה הישראלית, את האקזיט המופלא שלו עם באפט, אבל ההתנהגות שלו בעניין אקסאנט אינה מכבדת את תעשיית ההיי-טק, ובעיקר אינה מכבדת אותו.

ורטהיימר ידע היטב כיצד למנף את התקשורת כדי להאדיר את עסקת ישקר-באפט וכיצד לפתח סגידה עיוורת אליו. הוא שינע במטוסו הפרטי עיתונאים לאומהה, ואחר כך למזרח הרחוק, רק כדי להפגין מצג די דביק וחנפני של צ'יזבטים ודאחקות עם המשקיע הגדול ביותר בעולם.

כל זה מאוד נחמד ואפילו מאוד חשוב, אבל עכשיו הרבה יותר חשוב והרבה יותר ערכי לעשות את הדבר הבסיסי ביותר בעסקים: להחזיר חובות. יתכבד נא מר ורטהיימר, המשקיע הראשי של אקסאנט ומי שעומד מאחורי סגירתה, ויושיט יד אל כיסו הפרטי כדי לכסות את חובותיה. אחרי זה יהיה אפשר להתפנות לעוד התחככות עם עיתונאים במטוס הפרטי, בדרך לעוד פגישה עם באפט על המבורגר ופחית של צ'רי קולה.

סכסוך חבוי

הסיפור של אקסאנט מחביא מאחורי הקלעים סיפור עוד יותר גדול, והוא הסכסוך רווי האמוציות בין ורטהיימר לירון, אולי הסכסוך של השנה, שכנראה הוביל גם לסגירתה של אקסאנט. שיתוף הפעולה בין שני תושבי קיסריה התחיל לפני כעשור, עם השקעתו של ורטהיימר בחברת פנטקום של ירון, יובל שחר ובני שניידר. פנטקום נמכרה בתחילת 2000 לסיסקו ב-118 מיליון דולר עם החזר מכובד מאוד למשקיעים.

השלישייה - ירון, שחר ושניידר - צירפה את ורטהיימר גם להרפתקה הבאה שלה, בחברת פי-קיוב. שם חזר התסריט על עצמו. לאחר 4 שנים, נמכרה החברה לסיסקו תמורת 200 מיליון דולר, עם החזר מעט פחות מוצלח (הושקעו בחברה 75 מיליון דולר), אבל עדיין רווחי מאוד. בין לבין, הצטרף ורטהיימר, באמצעות קרן מיקרודנט שברשותו, לשתי חברות אחרות שבהקמתן היה ירון מעורב: קומסיס, המפתחת שבבי תקשורת לטלפונים ניידים, ואקסאנט.

קומסיס ואקסאנט לא הצליחו להתרומם ושאבו עוד ועוד כספים מהמשקיעים. לפני שנתיים לערך, החלו להתגלע חילוקי דעות בין ירון לוורטהיימר בעניינים כספיים הנוגעים להשקעות המשותפות. לפני כשנה השקיע ורטהיימר כ-5 מיליון דולר נוספים בקומסיס, לאחר שירון, יו"ר החברה, פרש ממנה.

באקסאנט הושקעו סכומי עתק, ורק כעת, אחרי יותר מ-9 שנות פעילות, היא הצליחה למצוא שותף גדול שייתן לה את הדחיפה המשמעותית שהיא צריכה בשוק החומרה התחרותי. מדובר בענקית המחשוב דל, שניהלה מו"מ לאורך יותר משנה עם אקסאנט על הסכם שיתוף פעולה והשקעה משמעותית. אחד הסעיפים הבולטים בהסכם עם דל היה הפיכת אקסאנט למרכז מו"פ ישראלי של ענקית החומרה בתחום האחסון.

אלא שחילוקי הדעות בדירקטוריון החברה בין בעלי השליטה - ורטהיימר (40%), קרן אוורגרין (25%) וגיורא ירון (13%) - שככל הנראה נגעו לדילול בעלי המניות הקיימים, עצרו את המהלך. התוצאה היתה שמיטת חובות ומאבק בבית המשפט.

אין זה מפליא שבעיתוי מקרי כביכול, הוצג ירון ע"י מי שמזוהים כידידיו של ורטהיימר בתקשורת כמי ש"איבד את מגע המידאס", וכמובן, חלקו של ורטהיימר בסיפור של אקסאנט הוצנע. כיצד קרה שיזם שמכר שורה של חברות היי-טק ישראליות במאות מיליונים לענקיות ההיי-טק מוצג כמי שאיבד את הטאץ'? לוורטהיימר ולידידיו הפתרונים.

מה שבטוח הוא שירון חייב ללמוד מהעימותים של משפחת רקנאטי וגליה מאור, מנכ"לית לאומי, עם ורטהיימר. זה ממש לא משתלם להסתכסך עם ורטהיימר, והקטע הבא ילמד את ירון גם למה.

ניצל את גברת בורסה

ורטהיימר נוהג ללעוג לבורסה ולסוחרים בה ("היא כמו סקס. צריך לדעת מתי להיכנס, מתי לצאת, מה הנזילות ולשים לב שלא ידפקו אותך", אמר בעבר), אך מתברר שהוא ניצל אותה יפה מאוד לצרכיו והפגין מיומנויות גבוהות מאוד של סוחר. אי שם בשנת 1996 החליט ורטהיימר לרכוש באגרסיביות מניות אי.די.בי (הוא הגיע ל-15% מהמניות), שהיתה אז בשליטת רקנאטי. הסיבה: אי-שביעות רצונו מחשיפת הדו"חות של ישקר, שחלק ממניותיה הוחזקו אז על ידי דיסקונט השקעות מקבוצת אי.די.בי (26.7%). המטרה: להטריד ולאלץ את הרקנאטים למכור את חלקם בישקר לוורטהיימר. והכוחנות הזו השתלמה: הרקנאטים נכנעו ומכרו את חלקם בישקר לפי שווי נמוך יחסית של כמיליארד דולר, לעומת כ-5 מיליארד בעסקה עם באפט.

באותה שנה, זמן קצר לפני פרסום המכרז למכירת השליטה באפריקה ישראל על ידי בנק לאומי, אספו ורטהיימר ושותפו מוטי זיסר מניות אפריקה (12%) ואיימו לטרפד את הפיצול המתוכנן של זרוע הביטוח מגדל מאפריקה. שוב, הכוחנות השתלמה: בנק לאומי וגליה מאור נלחצו, הפיצול של מגדל אמנם הושלם, היא נמכרה לג'נרלי, אבל המחיר היה הבטחה של לאומי למכור את מניות השניים במסגרת המכרז. התוצאה: רווח של עשרות מיליוני דולרים מכיפוף ידיים.

אין ספק, ורטהיימר יודע לעשות סקס עם הבורסה - הוא ידע מתי להיכנס לבורסה, מתי לצאת ממנה ושם לב שלא ידפקו אותו. אחרים נדפקו במקומו.

eli@globes.co.il