נתן דטנר שחקן ובמאי

כשנתן דטנר נכנס לפני שש שנים לתפקידו כמנכ"ל תיאטרון באר שבע, הוא חלם לקנות את הזכויות ל"כנר על הגג", ולהעלות את ההצגה על בימת המשכן החדש בעיר. כשהתחיל לברר מי מחזיק בזכויות בחו"ל, התאכזב לגלות שהקאמרי כבר רכש את המחזמר. הנחישות והמוטיבציה שליוו את דטנר מהיום שבו עלה על הבמה לראשונה, ובהמשך הדרך כשהפך לשחקן מוערך ועטור פרסים ולמנהל, התחילו לעבוד שעות נוספות. באותו רגע הוא החליט שיהיה טוביה החולב ויהי מה, אפילו אם יצטרך לחכות לתפקיד הרבה זמן, אפילו אם הדבר ידרוש ממנו לצאת למסעות שכנוע ונדנוד, ואפילו אם ייאלץ להיפרד מתפקידו כמנהל תיאטרון.

"אמרתי שאחכה ליום שבו אשמע שמתחילים לעבור על המחזה", הוא אומר בקולו העמוק, זה שעולה בכל יום חמישי לאוויר בתוכנית "ציפורי לילה" בגלי צה"ל, "ובינתיים המשכתי לנהל ולביים. במסגרת העבודה הייתי במגע עם המנכ"לים והמנהלים האמנותיים של התיאטראות האחרים, ובאיזשהו שלב שמעתי שהעונה אולי יעשו את המחזה, והתחלתי לחפור. דפקתי על הדלתות של עומרי ניצן ושל נועם סמל כל שבוע, 'מה קורה? טוביה החולב נמצא כאן, מולכם'. פוזה של שחקן מתחיל, בלי רבע סנטימנט".

העובדה שכיהנת באותו זמן כמנכ"ל תיאטרון באר שבע לא הרתיעה אותם, או הקשתה עליך?

"לא. להפך. ידעתי מי המתחרים האחרים, ולא היה אכפת לי משום דבר".

חשבת כמה כסף תדרוש על התפקיד?

"לא דיברתי על כסף. מי שחושב שאני עושה בוכטות מטוביה - טועה. המחיר לא היה בכלל שיקול. אמרתי, קודם ניקח את זה ואחר כך נראה".

הבחירה בך לגלם את טוביה החולב לא הייתה טבעית. מחזה בסדר גודל כזה זקוק לשחקן ראשי שובר קופות.

"ואני לא שובר קופות גדול? המגעים והשכנועים ארכו לסירוגין חצי שנה. כל הזמן לחצתי".

התייעצת עם ההנהלה הציבורית של התיאטרון לפני שחתמת על החוזה?

"חתמתי בלי לשאול אף אחד. באתי להנהלה, ולזכותה ייאמר שהקומונסנס שהפגינו חבריה היה הנכון ביותר. אמרתי להם, 'תראו רבותיי, יש רכבת שעוצרת פעם בחיים, והיא עצרה בתחנה שלי. אני עושה את 'כנר על הגג', ואם זה אומר שאני צריך ללכת, מקובל עליי. אני עושה את זה'".

איך הם הגיבו?

"היה דיון ארוך של כמה שעות, ובסופו הם אמרו - אנחנו רוצים אותך בתיאטרון, בוא לא נמהר לקבל החלטות; בוא תיכנס לחזרות ונראה. זה כלל חודש של גישושים וחודשיים שבהם אני קבור בחדר החזרות. בינתיים מונה למחליף המנהל האדמיניסטרטיבי, והפחיתו 30% מהשכר שלי. היום הרי אין בעיה לנהל מפעל גדול מבית השימוש. הם אמרו, בוא נראה מה קורה. יעבוד טוב, מצוין, לא טוב, נשקול את המשך הדרך. אמרתי תודה רבה והלכתי לעבוד".

מסביב לא פרגנו לך.

"זה היה יותר מדי לאנשים - לביים, לנהל, לשחק כנר על הגג. הייתה קנאה צרופה".

העומס הפיזי והמנטלי עלול לפגום בעבודה.

"תתפלאי אולי לשמוע, אבל דווקא העונות היותר טובות שלי בתיאטרון באר שבע היו אז. העלינו את 'הרוזן ממונטה כריסטו' ואת 'פיאף', הצלחות מטורפות בשוק הקניינים וקניית הסדרות. קיבלתי עוד 250 אלף שקלים לתקציב בזכות מכירות ופעילות קהילתית. אבל בעיתונות שפטו אותי ובדקו אם הבאתי 'משהו אחר' לעולם התיאטרון. שאלתי למה לא שופטים את התל אביבים, והטענה הייתה שבפריפריה צריך להיות יותר פרינג'. כשניסיתי פרינג' חטפתי בראש מהמנויים. בתקופה של גדי רול, קודמי, התיאטרון כמעט נסגר בגלל הפרינג'. הביקורות היו מעולות, אבל הקהל ברח".

אז מה שבר אותך בסופו של דבר? בפברואר אתה עוזב את ניהול התיאטרון.

"הלחץ הפיזי והאולטימטום. אמרו לי, או שאתה רק מנהל או זהו".

אז זהו.

"מה לעשות. שש שנים זאת תקופה יפה מאוד. שחקן במעמדי לא יכול להרשות לעצמו להיעלם לכל-כך הרבה זמן, כי יש סכנה שלא יחכו לי תפקידים. תחשבי, אלמלא 'כנר', לא הייתי במיליה כבר המון זמן. היה לי ברור שאני לא מוכן לזה. לנהל אני יכול תמיד, אבל עכשיו, בגיל 53, אני חייב לתת בראש. תחשבי איזה סיכון לקחתי כשנכנסתי לקאסט של 'כנר'. אנשים לא רצו להתלהק לשאר התפקידים כי שחקנים חשבו שזה אלטע קאקער, ישן. תארי לעצמך שזה היה נכשל - הייתי מדבר איתך עכשיו מטימבוקטו. זה לא היה מובן מאליו".

מתי הבנת שזאת עומדת להיות הצלחה?

"בקריאה הראשונה אחרי חודש של חזרות הבאנו את הקאסט הצעיר, שלא ידעו מי הוא טוביה, והם בכו וצחקו בטירוף, וכשרוני תורן הראה לנו את התפאורה שהוא הכין. בהצגה הראשונה הגיעו אנשים עם דמעות. הניצחון היה שלי. כמו שחקן טניס לעומת כדורגלן".

ובמסיבת העיתונאים לרגל הפרישה מבאר שבע דיברת על כישלון.

"המילה כישלון לא הייתה בחירה מוצלחת. זה יותר, שההצלחה שלי לא מתורגמת נכון. אני משאיר לבא אחריי תיאטרון כמעט מאוזן".

אז מה הבעיה?

"הבעיה, במירכאות, הייתה שמילאתי תפקיד של מנכ"ל ומנהל אמנותי, כי ככה נכתב במכרז לתפקיד".

יכולה להיות מתיחות בין נושאי התפקידים.

"רבתי עם עצמי, ובסוף המנכ"ל ניצח".

שזה פחות טוב בצד האמנותי.

"למבקר האמנות. לא התייחסתי לתיאטרון כאל צעצוע".

מאיפה הייתה לך תעוזה ללכת לניהול תיאטרון בלי שום רקע קודם?

"גם בימוי הוא ניהול של פרויקט. באותה חוצפה ממש ביימתי בבית האופרה בפראג, כשהסתמכתי על קריאת התווים שרכשתי בלימודי הכינור. מהר מאוד עמד לידי מנהל אדמיניסטרטיבי".

והוא לקח על עצמו את הניהול הכלכלי?

"לקרוא תקציב ומאזן אני יודע. לקחתי קורס של שנה לקראת התפקיד. בכלל, עבדתי על התפקיד הזה עשר שנים. כדי להגיע אליו הייתי צריך לעבור שלבים. תמיד שברתי כללים. עברתי ממשחק לבימוי, קליקה סגורה, פתאום דטנר מנהל. הגשתי שלוש פעמים מועמדות לתיאטרון באר שבע. פעמיים נדחיתי, פעם אחת הגעתי לפיינל, עד שהתקבלתי".

גם קודם ניהלת את עצמך?

"לבד כמעט תמיד. הייתה לי סוכנת לקולנוע".

הרבה זמן לא עשית קולנוע.

"כי אני לא במיליה של הקולנוע. אנשים שואלים למה אני לא עושה טלוויזיה. בסדרות היה אפשר לשבץ את דטנר כמו שעושים בתיאטרון. אולי בגלל שניהלתי חשבו שאני לא פנוי. תמיד הייתי שחקן בראש גדול. הייתי מנסה להיות מעורב בתפאורה, במוזיקה, בליהוק. הייתי בין הראשונים שבחרו להיות פרילנסרים, ועד היום הכוח המניע שלי הוא שלא תהיה לי עבודה. אני עדיין חרד מה יהיה מחר. בסופו של דבר המטרה בניהול באר שבע הייתה לצבור ניסיון כדי לנהל תיאטרון בתל אביב. אני רוצה להיות מנהל אמנותי".

למה?

"הבנתי איפה אני יותר נהנה. אני צריך את היצירתיות ולא לרוץ אחרי כסף מאנשים שלא הייתי נוגע בהם. תמיד יהיה לי יתרון גדול כי אני מבין לעומק את תפקידו של המנכ"ל".

מתי זה יקרה?

"זה כמו ששואלים מתי נראה אותך בטלוויזיה. כשיתפנה מקום".

עכשיו אתה עושה חפיפה למחליפך בבאר שבע ונכנס לחזרות עם "גטו".

"כשהודעתי על פרישה היו הרבה הצעות, אבל הזכות הראשונה נתונה לקאמרי. כדי להוריד את הציפיות מעצמי, ב'גטו' אני עושה תפקיד יחסית מינורי, ואני נמצא כעת במשא ומתן בבאר שבע, בחיפה ובקאמרי בקשר לבימוי".

אתה נשמע רגוע כלכלית.

"ירדה ההיסטריה. בכל זאת בניתי לעצמי משהו, חסכתי. אני מהראשונים שאמרו לשחקנים תפתחו קרן פנסיה, וגם יש לי אישה שהיא אשת עסקים, שעוזרת לי. לפעמים במקצוע שלנו הכסף נראה כמו 'איזי קאם איזי גו'. אני מחכה ליום הגדול של המכה הגדולה. ואגב מכה: אני לא מבין איך תנובה לא לקחה אותי לשיר בפרסומת שלהם את 'לו הייתי רוטשילד'". **