הנקראות ביותר

"ילד חולם לא יהיה חייל טוב"

האמן גוטפריד הלנוויין מעצב את הבמה והתלבושות לאופרה "הילד חולם", ומעלה מיצב העוסק בליל הבדולח ברחבת בית האופרה בתל-אביב. הלנוויין, שעבודותיו מתארות ילדים כמושא של צער העולם, מספר ל"גלובס" על ילדותו בווינה שאחרי השואה, ומסביר מדוע התחבר לטקסט של חנוך לוין

האמן גוטפריד הלנוויין מאמין שטבע האדם טוב מנעוריו. ובעצם, "מנעוריו" אולי כבר לא, אבל בילדותו בוודאי היה לאדם פוטנציאל של טוב-לב ותום. הלנוויין מאמין שעולם המבוגרים הוא מלכודת של השחתה ועוול, אשר נכפה על הילדים, כמעין גורל אכזר שאין להימלט ממנו. את עמדותיו הוא מבטא בעבודות אמנות גדולות-ממדים, שבהן הוא מציג דמויות ילדים הנראות פגיעות, כאובות, המישירות מבט אל המתבונן כמבקשות חשבון נפש. לא מאשימות, רק תמהות.

בשבוע הבא יציפו "ילדיו" של הלנוויין את רחבת בית האופרה בתל-אביב, חוויה המטרימה את הכניסה לאופרה "הילד חולם", על-פי חנוך לוין, שתעלה בבכורה ב-18 בינואר. הלנוויין הוזמן על-ידי האופרה הישראלית לעצב את הבמה והתלבושות לאופרה שהלחין גיל שוחט, בעקבות עבודותיו המתארות ילדים כמושא העיקרי של צער העולם. לדבריו, כשקרא את הטקסט של חנוך לוין "הילד חולם", הרגיש כאילו מצא את הניסוח המושלם לאמנותו.

היציאה מהאופרה אל המרחב הציבורי שמחוץ למשכן לאמנויות הבמה היא חלק דומיננטי ומרשים מעבודתו של הלנוויין. יש בה עירוב של הקהל וקריאה לתשומת לב.

ברחבת המשכן יוצג הוא "9 בנובמבר", מיצב שיצר הלנוויין לזכר ליל הבדולח, והוצג בעבר בקלן ובברלין. הוא מורכב מדמויות ילדים שצילם הלנוויין - ילדים בני מוצאות ומעמדות שונים, שכולם צולמו בגרמניה, מתוך כוונה לקעקע את התזה הנאצית לפיה ניתן להבדיל בין ילד לילד ולראות את הבדלי הגזע בין אדם עליון ואדם נחות. הלנוויין: "רק אני ידעתי מי הוא מי. הצופים בעבודה לא יכלו לדעת. ניסיתי לתפוס איזה שורש של נושא השואה והנאציזם, והמילה 'סלקציה' נראתה לי כתמצית כל הרוע והמדע המופרך שבו עטפו הנאצים את האידיאולוגיה שלהם ואת מעשיהם המחרידים".

הצביעות שאחרי השואה

הילדים הללו הם כולם בני דמותו של הלנוויין עצמו, שכילד (לא יהודי) נחשף לזוועות השואה ולא קיבל תשובות לשאלותיו. "כילד התעניינתי באובססיביות בנושא השואה, שהתרחשה מעט לפני שנולדתי. וינה של ילדותי הייתה מקום מאוד אפל וחשאי, ואני חשתי שמסתירים ממני משהו. הייתי מאוד סקרן וחקרן, אבל איש לא דיבר. הוריי ובני דורם חיו תחת הטראומה של שתי מלחמות עולם ומשטרים דורסניים, ורק רצו לחיות בשקט את חייהם הקטנים.

"ברגע שידעתי לקרוא התחלתי ללמוד מהעיתונים על פשעי המלחמה. היו באותן שנים משפטים לפושעי מלחמה נאצים ולמדתי שאלה הם רוצחי ילדים. הבנתי שפשעיהם נוראיים אך רבים מהם זוכו, לשמחת הקהל - לא היו עדים שהעזו לדבר. בסביבה הקרובה שלי הייתה הרבה צביעות ואני הזדעזעתי. מאוחר יותר, כשגרתי בקלן כאמן צעיר, ראיתי את האדישות הזו והחלטתי ליצור את מיצב 'ליל הבדולח', לרגל 50 שנה לאותו לילה ב-1938. ניסיתי לעורר תגובה ומודעות ציבורית".

והוא אכן עורר תגובה. כבר למחרת שיספו אלמונים בסכין את גרונות הילדים בצילומים, כמו לתמוך בתזה שלו.

העובדה שהוא מתמקד בילדים כנושאי עבודתו משמרת את נקודת המבט התמימה והילדית הזו, שבה חילק הלנוויין את עולמו לטובים ורעים, טובחים וקורבנות. "העדפתי לצלם ילדים חיים ולא להשתמש בחומרים היסטוריים שהפכו כבר לדימויים שחוקים ומוכרים מדי, והקהל אדיש אליהם. הילדים שאני מצייר ומצלם הם ילדים אוניברסליים. הם מייצגים את הילדות באשר היא".

*בישראל העיסוק בשואה מתקבל בטבעיות. אבל בעולם מעטים מודעים לאירועים שאליהם אתה מתייחס.

"זה נכון. ולכן אני חש דחף לדבר על זה עוד ועוד. אני מאמין שבאמצעות האמנות שלי אני מעורר מודעות. זה לא רק נושא השואה, זו האוניברסליות של עולם הילד לעומת עולם המבוגרים האכזרי. ב'הילד חולם' יש יחידה בסיסית של ילד, אמא ואבא, ועולמם מתרסק עם הפלישה של החיילים, הרוצחים והפליטים. זה בעיניי הסיפור הבסיסי של החיים. תמיד יש פולשים".

דמויות הילדים הגדולות יוצגו גם על הבמה. לצד שחקנים חיים ודמויות מפוסלות. "כשהבנתי שאת דמות הילד במחזה מגלמים שחקנים מבוגרים, רציתי להכניס את הילדים לבמה. לדעתי זו המורשת של חנוך לוין, שרצה להתבונן במציאות של עוול וסבל מבלי ליפות ולרכך אותה".

החינוך משחית

דמות הילד החולם פוגשת בין היתר בפליטים מדממים, בחיילים לובשי חליפות סער שחורות - בין שריון אבירים לדארת' ויידר, הפושטים אותן כדי לגלות בגדי גוף מעוטרים בצבעים עליזים. "הם מנסים לשעשע את הילד. גם זה חלק מעולם המבוגרים, שמעמידים פנים שהכל בסדר ומנסים לספר לילדים שהעולם יפה".

*כמי שכל-כך רגיש לעוולות ואפליה, איך אתה מרגיש עם הקונפליקטים בישראל?

"כמי שגדל במדינה נאצית, שדור ההורים שלי הם אלה שפשעו, אני לא מרשה לעצמי לבקר. אבל מותר לי להתבונן. הדבר הכי בולט לעיניי זה עד כמה אנשים רגישים לסבלם שלהם, ולא מסוגלים לראות ולהיות מודעים לסבלו של האחר. בירושלים ראיתי ילדים יוצאים מבית ספר חילוני, ילדים יוצאים ממסגד וילדים חרדים הולכים לבית הכנסת, וחשבתי שוב - אם המבוגרים לא היו מפלגים אותם מלכתחילה, הילדים היו יכולים להיות כולם שווים".

*מי משחית את עולם הילד?

"לדעתי אלה מערכות החינוך. תפקידה של מערכת החינוך להפוך את הילדים האלה לחלק מעולם המבוגרים. ילד חולם לא יהיה חייל טוב. לא יהיה עורך דין או פוליטיקאי. הוא חייב להפוך לכזה".

הלנוויין, שכבר כילד חש רתיעה מארץ מולדתו, מחלק את זמנו בין אירלנד ולוס-אנג'לס. הוא אב לארבעה וסב לנכד ראשון.

*די אופטימי למי שכל-כך חרד לילדים.

"אפשרתי להם לגדול באופן חופשי. הם למדו במערכת החינוך, אבל מבחינתי זו הייתה אופציה. תמיד אמרתי להם שילכו לבית הספר רק אם הם רוצים. להפתעתי, הם רצו. אבל בכל זאת הצלחתי במשהו, עובדה שהם כולם אמנים ורוחם חופשייה". *

"9 בנובמבר", מיצב החוצות של הלנוויין, יוצג החל מהשבוע הבא ועד ה-20.2 ברחבת בית האופרה, שד' שאול המלך 19 ת"א

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות