אנג'לינה ואני

ורד פלדמן - שמוכרת לקהל הרחב בעיקר מ"האלופה" ומ"מסודרים", חוצה את הקווים ומגלמת רקדנית אקזוטית - תפקיד שאותו גילמה בעבר אנג'לינה ג'ולי, במחזה חדש של הבימה - "מישהו ימות בסוף". פלדמן: "ידעתי שיש בדמות הזו מה שאני מחפשת"

"אני מאחלת לכל שחקן חוויה כזו", אומרת ורד פלדמן על "מישהו ימות בסוף", המחזה החדש שכתב וביים מאור זגורי ועלה לאחרונה על במת התיאטרון הלאומי הבימה. פלדמן משתתפת במחזה לצד תומר בן-דוד, מני פלורנטין, יפית אסולין, דניאל סבג ולאה גלפנשטיין, ומוסיפה חוליה משובחת נוספת לשרשרת מתארכת של תפקידים בתיאטרון המצטרפים לרזומה תופח על המסך הקטן, מאז פרצה לראשונה לתודעה כדריה זליג בעונה הראשונה של הסדרה "האלופה".

עדיין, מקרה "מישהו ימות בסוף" שונה. מדובר בפרויקט הניסיוני ביותר של ורד פלדמן מאז סיום לימודי המשחק בסטודיו לאמנויות התיאטרון של יורם לוינשטיין, וזו כנראה הסיבה לניצוץ בעיניה כשהיא מדברת על דמותה של לולי. רקדנית אקזוטית במועדון לילה מפוקפק, המטפלת באחות צעירה ומעורערת, נעה תמידית בין קשיחות חיצונית לצורך נואש באהבה, ומתמודדת בו זמנית עם היריון לא מתוכנן והיכרות עם גבר מסתורי המבקש להציל אותה מאורח חייה אך מסרב לגעת בה.

"כשפנו אלי בהצעה להצטרף לפרויקט לא היו עדיין מחזה, דמויות, אפילו גרעין עלילה ראשוני", משחזרת פלדמן. "מאור עובד בשיטה שונה. הוא רצה קודם ללהק, ואז להתחיל לבנות מחזה. הוא ביקש שנראה סרטים שאנחנו אוהבים ונמצא אלמנטים שאותם נביא לחדר החזרות. היה לו רעיון כללי למחזה אבל כשראה שאנחנו לא מתחברים אליו נהג בהרואיות, שם הכול בצד והתחיל מאפס. עבדנו ארבעה חודשים על גיבוש הדמויות, ואז הבימה דרשו מחזה מוכן בתוך חודש ולא היה לי מושג איך מאור יתפור את הדמויות לסיפור אחד. אבל הוא עשה את זה.

"התהליך היה שונה מכל מה שהתנסיתי בו בעבר, אבל כמה שהעשייה הזו הייתה מתישה נפשית היא באה לי בדיוק בזמן. בדיוק סיימתי לצלם סדרה, לא היה לי מושג מה יהיה הדבר הבא, חשבתי להתחיל לכתוב משהו בעצמי ופתאום באה הצעה ששילבה אתגר אמנותי והמון מקום לביטוי אישי".

כשניקו תתחיל לדבר

"מישהו ימות בסוף" הוא דוגמה נדירה למחזה מקורי עכשווי המדבר בשפה בימתית חדשנית אך נגישה לחלוטין. חוץ משני כיסאות ושולחן - הבמה ריקה מתפאורה, והשחקנים נעים סביבה במעגלים ככל שסיפוריהם הנפרדים מתערבבים אלו באלו ורק השם "מישהו ימות בסוף" מרמז לסיום הספק טרגי ספק אופטימי. תלוי מאיזו זווית מסתכלים.

מתוך איזה סרט נולדה דמותה של לולי?

"מ'משחקים מהלב' עם אנג'לינה ג'ולי. אחד הסרטים המוקדמים שלה, שבו היא מגלמת בחורה בשם ג'ואן. פעם השתמשתי במונולוג שלה מהסרט לתרגיל בבית הספר למשחק, וחזרתי אליה כי ידעתי שיש בדמות הזו מה שאני מחפשת. הפתיחות, הבוטות, הנועזות ומצד שני הפגיעות, הצורך להיות נאהבת ובעיקר הרצון שיילחמו עליה וחוסר היכולת שלה להתמודד עם התעלמות ודחייה".

כמה מהתכונות האלה באות מורד פלדמן?

"יש בה גם ממני, אבל הרבה ממה שהייתי רוצה להיות. לולי בוטה וישירה, אומרת ישר בפנים במקומות שבהם ורד הייתה מפנימה ושותקת כי אין אומץ או לא נעים. הצורך באהבה מובן מאליו, אחרי הכול זו הסיבה שהפכנו לשחקנים, אבל רדיפה אחרי עושר ופרסום לא מאפיינת אותי בכלל. אני מחפשת בעיקר סיפוק תמידי שימלא אותי.

"היה לי מזל גדול ומיד אחרי הלימודים התחלתי לעבוד במקצוע, והתאהבתי במשחק מול מצלמה בלי לוותר על אהבת התיאטרון. עוד לא חוויתי תקופות יובש בין פרויקטים, שבהן פתאום יושבים בבית ומחכים שהטלפון יצלצל, אבל אני יודעת שאולי יגיע שלב שבו אצטרך להתמודד עם זה".

כבת יחידה, איך התחברת למערכת היחסים המורכבת בין לולי ואחותה ניקו?

"אני מכירה אותה מהבית בעיקר בגלל שהקשר שלי עם אמי (הבמאית והמורה למשחק בלהה פלדמן, ט.פ) מזכיר לי לפעמים את לולי וניקו. אנחנו נעות כל הזמן מיחסי אם ובת, לחברות הכי טובות, לשתי אחיות, לשתי יריבות המתווכחות על כל דבר ועד למצבים שבהם אחת מאיתנו דומיננטית ומכוונת את השנייה ולהיפך. בעיני, אגב, ניקו לא מעורערת בכלל. היא חכמה מדי, ואת כל המידע שהיא רואה סביבה היא קולטת ומפנימה. זה שורף אותה מבפנים".

השתתפת פעם בפרויקט שאת מתחרטת עליו?

"ממש לא".

מצלמת לפסיכולוגית

מה לגבי ההחלטה לחזור לגלם את דריה זליג בעונה שלישית של "האלופה", שזכתה לביקורות לא מחמיאות בלשון המעטה?

"אני לא מתחרטת כי למדתי לקח חשוב בהפקה הזו. לא לוותר לעצמי ולאנשים שמולם אני עובדת, לדרוש יותר, לא להתפשר כשאני לא שלמה עם משהו עקרוני עבורי. בפרויקט כמו 'האלופה' אי אפשר לקבל מראש תסריט שלם של העונה המלאה ולדעת בדיוק מה קורה עם הדמות שלך. הכותבים התחלפו, ולמרות שדריה נשארה דריה אני מודה שהיו לי בעיות בעניין ההמשכיות הקטועה בין הדמות בעונה השלישית מול מה שהייתה בעונה הראשונה. פרטים קטנים, כמו העובדה שהייתה צלמת ופתאום הפכה לפסיכולוגית, התעלמות מנסיבות הפרידה שלה מבעלה וחזרתה לארץ או שההורים שלה ואחיה פתאום לא קיימים. ניסיתי לשאול פעם איפה הדמויות האלה אמורות להיות וענו לי: 'הן בלוס אנג'לס'. עד היום אין לי מושג מה הם מחפשים שם".

המחזה "מישהו ימות בסוף" מועלה מדי יום שישי בשעות 14:00 ו-21:00 באולם "ענבל" בסוזן דלל בתל-אביב