הג'וב האיטלקי שלנו

האם שמתם לב איך במו ידינו, אנחנו מקבעים לעצמנו תדמית של מקום מבאס? הנה דוגמה: סילביו ברלוסקוני האיטלקי ההולל בא לבקר אותנו השבוע, אז מה אנחנו עושים? לוקחים אותו לסיבוב הרגיל, שכולל סיור מודרך וקפדני של דת, שואה ומלחמות. שימו לב לתמונות שתמיד נותרות מביקורי מנהיגים בארץ: פרט לתמונות רשמיות בבית הנשיא, בכנסת או בלשכת נתניהו, את כל שאר התמונות אפשר לתאר במילה מדויקת אחת: דיכאון.

זה נכון שאף אירופאי עוד לא מת מעודף רגשי אשמה, ושזה כפתור שנוח לנו מאוד ללחוץ עליו. עם זאת - האם מישהו חושב על מה שיישאר צרוב בזיכרון הקולקטיבי לאחר הביקור המתוקשר? במילים אחרות - מעניין אם מישהו נתן את דעתו על כך שהתמונות היחידות שייוותרו במאגר התמונות של "רויטרס", יהיו של האיטלקי על רקע תמונות זוועה מצהיבות מיד ושם, לובש ארשת שכול ויגון.

הרי במהלך הרגיל של הדברים, הרוב המכריע של התקשורת שיוצאת ממחוזותינו קשורה לבלגן עם האויב התורן. בדרך-כלל עזה, לפעמים גם הגדה, לפעמים חיזבאללה, ברוך השם - חזיתות יש מספיק. אבל כשמגיע לכאן מנהיג עם "רייטינג", משום מה אף אחד לא חושב איך לנצל לפחות חלק מהביקור שלו כדי להפיץ בעולם תמונות קצת יותר חיוביות שיקושרו למדינת ישראל.

מה עם איזו חממת היי-טק, כשהאיטלקי מצולם מוקף בפרחי גיק-שיק צעירים? מה עם חוף הים? מה עם הגג של עזריאלי, משקיף על הסקאי-ליין המרשים של תל אביב? לא. כל אלה לא יגיעו לרויטרס, ולא ייצרבו בזיכרון של אף אחד. כשאנחנו מקבלים מנהיגים אנחנו לוקחים אותם לכותל, חמושים בכיפה או במטפחת, עושים להם סיבוב שואה ביד ושם, ואם יש מספיק זמן - לוקחים אותם גם לאיזה אזור טרשים בעייתי כדי שיבינו עם מה אנחנו מתמודדים פה ביום-יום.

כל זה חשוב, כמובן, במסגרת הדיפלומטיה ומאמצינו הכנים להסביר את עצמנו למנהיגים מובילים. אבל אולי כדאי להביא בחשבון גם את מה שהעולם כולו יראה מזה אחר-כך? בסופו של דבר, אם בכלל, כל כלי תקשורת ישתמש בתמונה אחת בלבד מהביקור הזה. זו יכולה להיות עוד תמונה דתית, שואתית או מלחמתית, על רקע הדגל המונוכרומטי שלנו, כמובן. אבל לא עדיף שלפחות ניתן את האופציה להשתמש גם בתמונה קצת אחרת? הרי אנחנו לא בדיוק סובלים מעודף תמונות אופטימיות שמתפרסמות בכלי התקשורת העולמיים.

חומר למחשבה למתכנני הסיורים הדיפלומטיים האלו, שבלי להתכוון תורמים פעם אחר פעם לקיבעון הבעייתי של התדמית של ישראל.