לפוצץ את הבועה

"השחף", מאת אנטון פאבלוביץ' צ'כוב, תרגום: יוסף אל-דרור, בימוי: רמי הויברגר, תיאטרון הבימה *הויברגר משתמש בצ'כוב כדי לצחוק גם על עצמו

צפייה בצ'כוב מעלה בי תמיד אסוציאציות סיינפלדיות. כמו בקלאסיקת הסיטקום של שנות ה-90, גם בקלאסיקה הבימתית "השחף", שהועלתה לראשונה מאה שנה קודם לכן, בשנות ה-90 של המאה ה-19, על פניו לא קורה שום דבר. בעוד סיינפלד עושה Nothing טלוויזיוני בדירתו בניו-יורק, צ'כוב מגלם כלום בימתי באחוזה כפרית ברוסיה. אפילו את יריית הרובה שמעניקה למחזה את מסגרתו, ואת זו שנועלת אותו ברוב טרגיות בתמונת הסיום, צ'כוב לא מתיר לצופה לראות. רק לשמוע ולדמיין כיצד פגעו במי שפגעו.

ועדיין, כמו סיינפלד, ששידוריו החוזרים גורמים הנאה כמו-בתולית בכל פעם מחדש, גם הצפייה בפרשנויותיו הבימתיות החוזרות ונשנות של צ'כוב לרוב אינה מעייפת את חובבי הז'אנר. על פניו אולי לא קורה דבר על הבמה, אבל הרי שזו דמגוגיית המילים ותו לו.

צ'כוב משרטט ב"השחף" שום דבר וכל דבר גם יחד. את גיבוריו העירוניים הוא ממקם במקום הכי פחות טבעי להם: בכפר, שם הוא נותן להם להתבוסס בטבעם הקטנוני עמוס הפגמים, התסכולים והפחדים, עד שהם מתפרקים אט-אט מן החומות שטוו לעצמם ברבות השנים ומגלים את האמת על עצמם ועל סביבתם.

שלושה דורות יתכתשו להם על הבמה, כל אחד יביא את כאבו שלו, ולסיום יהיה זה פאנץ'-ליין קלאסי, כדרכו של צ'כוב, והרובה המפורסם יסיים נוקר דרכו אל רקת הגיבור. אין זה פלא שאחת לכמה שנים חוזר לו הניגון על במות ישראל, ושחף נוסף חוטף כדור, סתם ככה, משעמום. אנשים הם אנשים, אז כמו גם היום.

לזכותו של הבמאי רמי הויברגר יש לומר שאין זו עוד פרשנות טכנית לצ'כוב, אלא הפרשנות האישית שלו, כשהחיבה הרבה שלו כלפי המחזה והמחזאי מורגשת היטב. ניכר כי הויברגר ביקש להנגיש את צ'כוב לקהל העכשווי, ובו-בזמן גם להשתמש בו כדי לספר משהו על עצמו - החל מן התרגום הקליט של יוסף אל-דרור, דרך המוזיקה החיה שמייצרת זרימה טובה (אריק אביגדור), קטע הווידיאו-ארט (לי ינור) מלא התשוקה שסימל את התאהבותם של הסופר המפורסם טריגורין (הויברגר עצמו) והשחקנית הצעירה נינה (דאנה איבגי), ועד למאבק התרבויות התלת-דורי שבו הוא בחר להתמקד במחזה.

"ההתאספות של שחקנים ברחוב שאול המלך לעלייה על ואן בדרך להצגה בעוד מקום רחוק, קר ולא זוהר, ולפעמים גם ריח של פרות כשאתה מגלם אצילה נורבגית - אי אפשר לשרוד בתיאטרון בלי האמונה שמחר יהיה טוב יותר", מסביר הויברגר בתוכניית ההצגה, ונדמה כי דמותה של ארקדינה - "אני שחקנית, לא בנקאית" - בגילומה החד והמצוין של אסנת פישמן, לא יכולה הייתה לנתץ את מיתוס חיי הזוהר טוב ממנו.

גם בבחירתו של הויברגר בצוות שחקנים נוצץ ומוכר גם מחוץ לכותלי התיאטרון, הכולל בין היתר את מיכאל מושונוב (קוסטיה, הכותב המתחיל והמיוסר), אלי דנקר (הרופא), הילה פלדמן (מאשה), אורי אברהמי (דודו טוב הלב של קוסטיה), וכמובן את פישמן, איבגי ואותו עצמו, יש לא מעט מן הציניות, ההומור העצמי וקריצת העין ההויברגרית המוכרת לטובה מגלגוליו הקומיים.

כך, למשל, קשה שלא להביט במושונוב הצעיר מדבר בהצגה על אמו השחקנית ולא לחשוב על הוריו הבימתיים, וכך גם כשאיבגי נמלטת בקושי רב מאביה כדי להגשים חלום ולהיות שחקנית. אף שקשה לומר שהשניים האלה הבריקו בדמויותיהם (מושונוב דרמטי מדי, איבגי ילדותית מדי), הרי שהם שימשו היטב את הויברגר כדי לשדר כפל משמעות סמי-ריאליטי, שאפשר לנחש בבטחה שלא נבחר במקרה. אחרי הכל, אין מקום למקריות כשצ'כוב על הבמה.

צרו איתנו קשר *5988