דנידין

כשדן רביב כתב ליגאל בשן את מילות השיר "עולם קטן", באמצע שנות ה-60, הוא כנראה לא שיער שזה מה שיקרה לו בעתיד. אבל רביב פגש את האיש הנכון, המיליארדר היהודי-אמריקאי שלדון אדלסון, שאולי הגשים לו כמה חלומות ובוודאי הכיר לו ארצות רחוקות וחברים נחשקים; רשמית רביב הוא האחראי על אסטרטגיית המיצוב של מיזמי התיירות והבילויים שבונה אדלסון ברחבי העולם. באופן רשמי פחות אפשר לכנותו איש סודו של אדלסון, והישראלי הקרוב אליו ביותר - פרט לאשתו מרים, כמובן.

רביב מתנהל בדיסקרטיות של סוכן ביון, ומעטים יודעים על פעילותו ועל תפקיד המפתח שהוא משחק אצל אדלסון. אפילו את חבריו הקרובים ביותר הוא ממדר; "רביב הוא לא רק איש סודו של אדלסון, הוא גם איש סודו של דן רביב", אומר אחד מהם ל-G.

מהי מידת מעורבותו של רביב במפעליו של אדלסון בישראל, שגולת הכותרת שלהם היא ההשקעה הגרנדיוזית ב"ישראל היום" והמלחמה החזיתית של מול ידיעות אחרונות ומעריב? בחינמון מדגישים כי רביב עוסק בפרויקטים של אדלסון בחו"ל ולא בעסקיו בישראל, ובשיחת רקע מעיד עיתונאי בכיר ב"ישראל היום" שמעולם לא ראה את רביב במערכת, וכי למיטב ידיעתו הוא נמנע מלהתערב. גורם אחר המקורב לישראל היום משוכנע קצת פחות ואומר כי "רביב מעודכן בענייני העיתון. הוא אמנם לא משתתף בישיבות מערכת ואינו בקיא בפרטים הקטנים, אבל מכיר את הפרטים הגדולים. לו רצה להתערב יותר, היה יכול, אבל הוא אינו מעוניין. עם זאת, כשאדלסון מבקש ממנו להתערב בנעשה, תהיו בטוחים שהוא מתערב".

את זמנו מחלק רביב בין המדינות השונות שבהן פועלת "לאס וגאס סאנדס" לבין משרדי החברה במגדל רוגובין-תדהר במתחם הבורסה ברמת גן. בהשקות הגרנדיוזיות שהוא מארגן אפשר לראותו פה ושם, לוחש משהו על אוזנו של המיליארדר ומיד נעלם - עומד בצד ומשקיף בשקט על גזירת הסרט האדום, מתערבב בקהל כאחרון המוזמנים, לאחר שדאג להאביס את מצלמות הטלוויזיה בחומרים שמצטלמים היטב. "שלדון ומירי הם הכוכבים, אני רק ברקע", הוא נוהג לומר וגם לכתבה זו סירב להתראיין. "אני לא סיפור", חזר ואמר מי שאמון על תדמיתה של חברה הנסחרת בניו יורק לפי שווי של למעלה מ-10 מיליארד דולרים.

בשנתיים האחרונות זו לא הייתה משימה קלה. את החגיגה הגדולה של איל ההון האמריקאי עצר המשבר הכלכלי העולמי, ובשלב מסויים אפילו איים למוטט אותו. לאס וגאס סאנדס ספגה פגיעה קשה, וגם הכיס של אדלסון התרוקן. מניית החברה, שנסחרה באוקטובר 2007 בוול סטריט בשיא של 148 דולרים למניה, קרסה לשפל של 1.4 דולרים. אדלסון עצמו איבד כ-40 מיליארד דולרים במשבר, ובדירוג "פורבס" ל-2009 הוא צנח למקום 178 ברשימת המיליארדרים, עם הון מוערך של 3.4 מיליארד דולרים. עדיין לא מישהו לרחם עליו, אבל התוצאה המיידית הייתה הקפאת פרויקטים שכבר החלו בבנייתם, האטת קצב עבודות הפיתוח של האתר במקאו, ופיטורם של כעשרת אלפים עובדים. עם חוב של 10 מיליארד דולרים ופרויקטים יקרים בצנרת, העיתונות האמריקאית כבר חרצה את דינו של אדלסון כמי שלא הצליח לשחזר במקאו את ההצלחה של לאס וגאס, וטענה שחלק מהמתקנים שהוקמו במקאו מקדימים בכמה שנים את הביקוש. בנוסף, זכתה החברה להערת "עסק חי", ואדלסון נאלץ להזרים כמיליארד דולרים מהונו הפרטי על מנת להשאירה בחיים.

כיום התחדשה בניית הפרויקטים, ועל-פי הדיווחים המקור העיקרי של הכנסות החברה הוא דווקא האתר במקאו. החברה תרה אחר אזורים שבהם ניתן להמציא מחדש את חלום התיירות שלה, ביניהם אירופה, הודו ומקומות נוספים באסיה, ומדווחת על ממשלות שונות שאף פונות אליה מיוזמתן. ואם היה לאדלסון חלום להקים קזינו באילת המקומית, לא נראה שהוא יתרומם. "אני עייף וזקן מדי בשביל זה", אמר, והתכוון לביורוקרטיה הישראלית המסועפת.

עם ניצני ההתאוששות המשיך רביב לטוות את ההשקות הססגוניות, ולנסות למצב את אדלסון כאיש עסקים מצפוני, שהוא ואשתו לעולם לא היו נותנים לחברה לקרוס. "אדלסון מאתגר בכל פעם מחדש את הסטטוס קוו העסקי", אומר מקורב לחברה, "וזה מתאים לאופי של דן. אדלסון נותן לו אפשרות לפתח מה שיש בו, עם כל הידע והניסיון העיתונאי שצבר, ומספק לו עוד אתגר שדן מחבב מאוד: לעבוד מול מחצית מאוכלוסיית העולם".

אני פה בגלל אשתו

כמעט ארבעה עשורים מחייו היה רביב, 66, עיתונאי ברשות השידור, שם צמח והפך לכתב ולמגיש בכיר, עד שבשנת 2000 פרש בטריקת דלת. זה קרה לאחר סכסוך מכוער ומתוקשר עם קברניטי הרשות, ורביב עבר לעבוד במשרה מלאה בשביל אדלסון, שאותו הכיר בשנות ה-80, כשזה עדיין היה מיליונר בתחילת דרכו. באותה תקופה התחתן אדלסון עם הישראלית מרים פרבשטיין-אוקסהורן, רופאה פנימית ומומחית בינלאומית לטיפול בנפגעי סמים. חברה משותפת של רביב ושל מרים אדלסון היא העיתונאית לשעבר נורית ארד. "אני מכירה את מירי כבר ארבעים שנה, ואנחנו חברות טובות מאוד", מספרת ארד. "היא הייתה נשואה בעבר לבן כיתה שלי, ד"ר אריאל אוקסהורן. את דני הכרתי בלונדון, בתקופה שהוא שידר ב-BBC, ואני הייתי סטודנטית שם. אני חיברתי בין מירי לדני, ולימים מירי הכירה לדני את שלדון".

ב-1995 מכר אדלסון את קומדקס (החברה שהפיקה את הירידים הראשונים בעולם לתצוגות של מחשבים ביתיים) לחברה יפנית תמורת קרוב ל-900 מיליון דולרים, ורכש את מלון סאנדס המפואר בלאס וגאס ב-128 מיליון דולרים. את המלון הישן הוא הרס, ובמקומו הקים מתחם נוצץ של מלונות מפוארים, בתי קזינו קורצים, עשרות מסעדות ואתרי בילויים וכנסים. העיתונות בלאס וגאס לא ידעה אז איך לאכול את אלדסון, שמול המצלמות הרס את הסאנדס - מסמלי לאס וגאס, ומתחה עליו ביקורת נוקבת. הטענות היו שאדלסון "לא יודע לבנות", והועלו תהיות אם הוא יודע מה הוא עושה.

אדלסון התלונן על כך באוזני רביב, ואמר שהוא זקוק למישהו שיסייע לו ביחסי ציבור. רביב הסתער על ההזדמנות. "ידעתי שהוא יתקדם. הוא תמיד היה סחבק, חיה חברתית", אומר צבי גיל, לשעבר מנהל חטיבת החדשות בערוץ הראשון. "קשרי ציבור ויחצנות מתאימים לו. היום יש לו ממלכה גדולה אצל אדלסון".

ב-1999 רביב כבר חלש על ההשקה הנוצצת של מלון ונשיאן בלאס וגאס, שאותה ניהל ממשרד שהוקצה לו בעיר, סמוך למשרדו של אדלסון. קשה להפריז בחשיבות המלון הזה, שמהר מאוד הפך לא רק למכונת מזומנים מרכזית עבור אדלסון אלא גם לאחד מסמלי העיר.

משהו נשכח בדרך? אה, כן, רשות השידור, שממנה, המשיך רביב לקבל שכר באותם הימים. רביב הסביר כי אירגן את ההשקה בהתנדבות לאחר שהבין היטב שמנהליו בטלוויזיה מראים לו את הדרך החוצה. עבודה בהתנדבות או לא, רביב הריח שחזונו של אדלסון ביחס למתחמי הימורים בכל רחבי העולם רק מתחיל להתממש. "אחרי שעבר לעבוד עם אדלסון", אומר מקורב לרביב, "מצבו הכלכלי השתפר מאוד".

מה היה סוד הצלחתו בתפקיד? מקורבים לחברה מספרים כי אחד מהעקרונות האסטרטגיים של רביב הוא להרוויח כמה שיותר זמן מסך, כאשר הפרויקטים של אדלסון מסוקרים בכלל וכשמושק פרויקט חדש בפרט. כך למשל הוא ביקש מעובדיו לחפש דרמות אנושיות בין עובדי ואורחי המלונות למטרה זו. כיום קיימות בחברה מחלקות שלמות שמצלמות את הבנייה במקאו ובסינגפור, מאתרות זוויות עיתונאיות ומתעדות אותן - ראיונות עם פועלים למשל או תיעוד מיוחד של הבנייה המורכבת. אחר כך הן עורכות את החומרים בשפות שונות ומפיצות לרשתות הטלוויזיה העולמיות, במטרה שהאחרונות לא יראו בהם חומרי יחסי ציבור שגרתיים.

תחום אחר שעליו אמון רביב הוא ארגון אירועי ההשקה ומסיבות העיתונאים. גם כאן הוא אינו בוחל בגימיקים; כדי למשוך את עיניהם של כ-1,500 הכתבים המוזמנים לסקר, מנחה רביב לתבל את אירועי ההשקה בשלל להטוטים מיוחדים, מופעים מרהיבים וטקסים מסורתיים. "זה פאר היצירה של יחסי ציבור", מפרגנת החברה נורית ארד. "אף אמריקאי לא היה עושה בשביל שלדון עבודה כזאת. זו עבודה של איש מקצוע ישראלי ושל חבר טוב".

"אני שמח מאוד על הצלחתו של דן", מוסיף המפיק חיים סלוצקי, חבר קרוב של רביב כבר למעלה משלושים שנה. "הוא נשאר אדם מוכשר, צנוע ושקט, ואני נהנה להיות בחברתו".

מרפקים עם דן שילון

רביב, במקור לייבוביץ', נולד בירושלים ליונה, עקרת בית, ולפנחס, ממקימי איגוד הנהלות העיתונים היומיים. הוא גדל בתל אביב, למד בתיכון חדש והתגייס לצנחנים. את התשוקה לעיתונות החל רביב לממש בתקופת התיכון, אז שימש כתב נוער ב"מעריב לנוער". לאחר שחרורו מצה"ל התקבל ל"ידיעות" ושימש שליח של העורך בפועל דב יודקובסקי, התרוצץ בין קומות המערכת והביא לדפוס את הידיעות הערוכות. בהמשך מונה לכתב העיתון בתל אביב ולכתב לענייני משפט - אז גם עברת את שם משפחתו.

ב-1965 הגיע לקול ישראל, שם החל לעבוד כשוליה של גדעון לב-ארי. ותיקי הרדיו זוכרים כי היה בן טיפוחיה של לאה פורת, שמינתה אותו לעורך ולמגיש התוכנית הנוסטלגית "בית אבי". בהמשך נקלט בתוכנית הפופולרית "יום ביישוב", הזכורה בעיקר בשל הילדה מבית שאן שאמרה בשידור חי "אני רעבה", ועוררה סערה חברתית גדולה. את התוכנית ערכו הכתבים הבכירים חיים יבין, אלימלך רם ויעקב בן-הרצל, שגם הגישו אותה, ורביב הזוטר סייע להם.

התחנה הבאה הייתה אנגליה, שם שידר ה-BBC תוכנית יומית קצרה בעברית. יעקב אחימאיר, נסים קיוויתי, יאיר אלוני ורביב שימשו אז ככתבים וכקריינים. ב-1968 החליט הפרלמנט לבטל את התוכנית, ורביב חזר לישראל כדי להצטרף לערוץ 1, שהיה אז בחיתוליו. בשנות ה-70 שימש רביב ככתב בכנסת וככתב מדיני.

אחד מעורכיו לשעבר נזכר השבוע בסקופ שלו, על המשבר בקרן תל חי, קרן לגיוס כספי תרומות ששימשה את התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1975 פורסם כי הקרן עומדת לקרוס בשל הלוואות בריבית קצוצה שנלקחו בשוק האפור. "זו הייתה אחת השערוריות הפוליטיות-כלכליות הגדולות ביותר באותה תקופה, ודן חשף אותה", הוא אומר. "מנחם בגין הוציא את הקרן מהבוץ ושיקם אותה, אבל שנים אחר כך עוד החרים את דן".

ב-1979 זינקה הקריירה של רביב כשהתמנה לכתב בוושינגטון. "באותה תקופה דן שילון היה כתב הרשות בניו יורק", מספר מקורב שעבד אז מול השניים. "הייתה תחרות גדולה ביניהם. שילון הוא מרפקן, והוא ניטרל את רביב. ב-1982 רביב אמנם חזר לתפקיד ראש מערכת החדשות בתל אביב, אבל זו הייתה מערכת מדולדלת, והתפקיד לא היה משמעותי. מכאן ואילך, הדברים כבר לא התנהלו אותו הדבר עבור דן".

המחצית השנייה של שנות ה-80 ואילך הייתה מתובלת בחיכוכים בין רביב לבין מנהלי ערוץ 1. בימים שבהם היה רק ערוץ טלוויזיה אחד בישראל, זכו קרבות המילים גם לסיקור בעיתונים. כך, כשרביב מונה לעורך ולמגיש של מהדורת "כמעט חצות", הוא אמר לעיתונות כי "המתכונת הנוכחית של 'כמעט חצות' כל-כך גרועה בעיניי, שאינני רואה מה ניתן לעשות בה. אני עושה זאת רק משום שאני חייב לתת עבודה תמורת הכסף המשולם לי".

בהמשך הצליח לשכנע את מנהליו לאשר תוכנית אירוח לילית, "כותרת לילה", המבוססת על פורמט ששודר ברשת ABC. התוכנית, שכללה עימות שערך רביב בין שני אנשים באולפן בנושאים אקטואליים, גרמה לרבים לדחות את שעת השינה שלהם, ו"שעת לילה" הפכה לאחת התוכניות הפופולריות בתקופה. רביב נהנה אז לומר כי עמיתיו ניבאו לו כישלון חרוץ, וזקף את כל קרדיט ההצלחה לזכותו. ב-1984 ירדה התוכנית מהמרקע, בין היתר אחרי שנאמר על רביב שהתעייף ונשחק.

בשלב מסויים בשנות ה-90 חדל רביב לקושש ג'ובים בערוץ, והאבטלה שלו הפכה מסמויה לגלויה. קולגות ידעו לספר אז כי לא ראו את פרצופו של רביב שבועות ואפילו חודשים במערכת החדשות. לאט-לאט זרמו למערכת שמועות כי הוא התיידד עם אדלסון, אז, כאמור, שם לא מוכר. קולגה לשעבר אומר כי "אדלסון רצה בשעתו להקים קזינו בישראל, ודן תמך בו ועזר לו בלובינג. היה לי הרושם שאז ניצת ניצוץ של חברות גדולה ביניהם".

השמועות גונבו גם לאוזני הממונים על רביב. מנהל הטלוויזיה דאז, יאיר שטרן, דיווח להנהלה כי "נודע לי... כי העובד דן רביב שוהה זה חודשים מספר בארצות הברית ומועסק כאיש יחסי ציבור בבית מלון בלאס וגאס". המבקרת הפנימית של רשות השידור באותה תקופה, רומה אבישי, דיווחה על חמישה כתבים שאינם מועסקים כלל, ביניהם רביב. "כתבים אלה לא הכינו אף כתבה בשנים האחרונות, למרות זאת הם ממשיכים לקבל שכר", קבעה. היא אף ביקרה את ההנהלה על הכשל שלא השכילה להביא לפתרונו.

החוקר שמונה מטעם רשות השידור לחקור את הנושא, ציון ששון, מצא כי רביב אכן עוסק בעבודות שונות ללא אישור, חלקן בחו"ל, וחשד כי ייתכן שחלק מהחתימות בגיליונות הנוכחות שלו היו מזויפות. חקירתו של ששון נעצרה לאחר שהפך לעד מדינה בפרשת האזנות הסתר של מו"ל מעריב עופר נמרודי. הרשות אמנם המשיכה בבדיקה פנימית ואיימה בהגשת תלונה למשטרה נגד רביב, אבל בפועל לא ננקטו נגדו שום הליכים.

יאיר אלוני, ממייסדי ערוץ 1 ולימים מנכ"ל זמני של רשות השידור, זוכר היטב את הפרשה. "שאלתי אותו אז מה הסיפור, והוא אמר שהוא מציע כתבות, שהוא עומד לרשות המערכת, אבל המערכת לא מפעילה אותו", הוא מספר. "צריך לומר שרביב לא היה אז הכתב היחיד במצב הזה, היו מקרים של מנהלים שניסו לייבש כתבים".

הפרשה גוללה בעיתונות בהרחבה, ורביב טען אז בתגובה לפרסומים כי מדובר בניצול של עשרות ימי חופשה שהצטברו לזכותו, ששהה בלאס וגאס כאורח של ידידו אדלסון, וכי הוא עובד עבורו בהתנדבות בלבד: "הרשות לא פנתה אליי בשום הצעה לעבודה, למרות פניות חוזרות ונשנות שלי לכל המנהלים. לחלופין לא הציעו לי הצעה לפרישה. אני יוצא מרשות השידור במצפון שקט ובידיים נקיות". אפשר לנחש שהיום מביט רביב במצבה העגום של הרשות ומחכך ידיים בהנאה. בעוד ראשי הרשות מצויים במלחמת הישרדות מתמדת, הוא מדלג בין מלונות הפאר של הפטרון שלו בלאס וגאס ובמקאו, ומגשים את מילות השיר שכתב בצעירותו ליגאל בשן.