יורד מהפסים, יורד מהעץ

ביבי רצה רכבת, וזה טבעי: פוליטיקאים מאוד אוהבים רכבות והרומן בין השניים עתיק יומין - אולי בגלל פעולת גזירת הסרט הגדושה במצלמות, אולי בגלל הצורך להשאיר חותם מוחשי, ממשי ושימושי ב"תולדות האומה". על אורי יוגב, יד ימינו ושליחו של נתניהו, הוטלה המשימה "לחבר את ישראל" ולבטל את מושג הפריפריה. התוכנית המקורית הייתה גרנדיוזית. קווים, מסילות, כבישים, חשמול. הרבה מיליארדים.

מהצד, עמד שר האוצר, יובל שטייניץ, אשר פקודיו מאגף התקציבים שכנעו אותו כי רכבת היא מפלצת מתכת בזבזנית שלא מחוללת צמיחה. שטייניץ תמך בלהט בעמדה. לבסוף ביבי אימץ עמדה ש"בין שטייניץ ליוגב" - לא 51 מיליארד שקל אך גם לא 0 - ניפגש באמצע, 27 מיליארד.

אלא שגם "פרשת הרכבת" הפכה לקרב נוסף בין ראש הממשלה ואנשיו, לבין שר האוצר ופקודיו. מעבר לוויכוח העקרוני, האידיאולוגי והמלומד, יש המון, אבל המון, אגו: מי מוביל ומי מובל, מי מחליט ומי מסתכל מהצד, מי מכריע ומי מקבל את הקרדיט.

חשוב להבין: ביבי לא התקפל מול שטייניץ. נראה כי ביבי הבין שעליו להתאים את חלומו למידותיו של המשק הישראלי וליכולותיו. נדמה כי ביבי השתמש בשטייניץ כדי לרדת מהעץ, ועל הדרך, קצת סייע לו לשפץ את תדמיתו.

ובכל זאת, ביבי לא אהב שאומרים שהוא "מתקפל". אז הוא החליט לעשות ספין, ואמר: אני אתקצב את התכנון של הרכבת לאילת וקריית שמונה. אז נראה שביבי רוצה לבנות את הקו הגרנדיוזי מחר בבוקר, כדי שמחרתיים הוא יפעל. אבל בעצם אין שינוי - תכנון יכול לקחת בין שלוש לחמש שנים. אגב, זה בדיוק מה שהיה כתוב בהחלטת הממשלה: בשלב הראשון יבוצעו פרויקטים שכבר תוכננו, ויתוקצבו תכנונים של פרויקטים שעדיין לא קיימים. השינוי לכאורה שעליו הוכרז הבוקר, כבר תוקצב. אז אין חדש - אך ביבי נראה מקרוב קצת יותר טוב.