תל אביב בת השגה

הנייר סובל הכל. סובל בשקט.

על הנייר רשום, בעברית של פוליטיקאים, "דיור בר השגה". כשעיריית תל אביב, זו שמעודדת מגדלי ענק, מתחמי אלפיונים וקבוצות רכישה מצוידות בג'יפים, מפיצה את הנייר הזה, מותר לחשוד בה שהיא רק רוצה להוריד מעל גבה את כל הנודניקים שתוקפים את הבנייה לגובה ואת התושבים ממעמד הביניים שמנותקים מעטיני השלטון.

מה לה ולשוויון זכויות?

מה איכפת לה מסוציאליזם בן זמננו?

אבל על הנייר, זה נשמע הגיוני, כמעט אוטופי: התוכנית, שהייתה אמורה לעבור אמש בהנהלת העירייה, תקצה לזוגות שמשתכרים, יחד, 12 אלף שקל נטו, דירות בשטח של 60-80 מ"ר במחיר של 420 אלף שקל. שווה לכל נפש, כמעט.

רק שהפרטים לא ברורים. מותר לתהות כמה דירות ייבנו, היכן ימוקמו השכונות, מה תהיה רמת הגימור, והאם הפרויקט בר ההשגה לא יהפוך לסלאמס בר מינן, כשהתחזוקה תהיה מתחת לכל ביקורת, הטיח יתקלף, הצבע ידהה, את הקירות יעטרו כתובות גרפיטי, ולפתע נגלה עוד שכונת עוני לצד מתחמי הפאר.

הסיבה לכך נעוצה בתאוותנות ראש העירייה רון חולדאי להכתים את העיר העברית הראשונה במגדלים על כל צעד ושעל. החזון שלו, אני חושש, עלול להפוך את תל אביב לעיר מתוחה, קיצונית, אכזרית ולא שקטה. דומה שיותר מאשר היא זקוקה ללהטוטי יח"צנות בצורת תוכניות דיור שספק אם ייושמו אי פעם, תל אביב נואשת לנורמליות של בניינים צבועים, דירות במיליון שקל, חניון בקרן הרחוב, מערכת הסעה המונית מתחת לכבישים ולא מעליהם, וראש עירייה שגר בלב העיר ולא בפרבריה הנקיים והמנותקים.

כשמר חולדאי יתחיל ללכת בעיר ולא ידהר ברחובותיה, הוא יגלה את האנשים שחיים בה. אולי אז יבין לצרכיהם ויספק להם מקום לגור בו. בלי טובות.