הילדים שלי הגיעו לגיל בו הם רוצים לשבת מול מסך ולבהות בו. אני מאפשר להם את התענוג, במידה כמובן. מאחר ואצלנו בבית אין טלוויזיה, הם יושבים מול YouTube ובוחרים במה לצפות; הרבה חיות, הרבה סרטים מצוירים.
אני צופה בהרגלי הצפייה-גלישה שלהם, ויש דבר אחד שמטריף אותי, במובן החיובי, בכל פעם מחדש: המהירות והטבעיות בה למדו להשתמש בכפתור ה-pause. הילדה רוצה שאביא לה בקבוק מים, קמה ולוחצת על מקש הרווח; הילד רוצה רגע לבדוק מה עושה אימא שלו בחדר השני, עוצר את הסרטון, הולך, בודק, חוזר, לוחץ וממשיך לראות.
זה לא דבר קטן בעיני, כל עניין ה-pause. כבן לדור שגדל ללא אינטרנט, ללא VOD, ורק בגיל מבוגר יחסית נחשף לקסם הווידיאו, ה-DNA התרבותי שלי, אם אפשר לקרוא לו כך, כולל את הידיעה שהדבר בו אתה צופה או מאזין לו מתקיים עכשיו, ורק עכשיו (וגם בשידור החוזר, שגם הוא מתקיים בזמן נתון, שלא אתה בחרת), ואם תעשה משהו אחר, כמו פיפי או קפה - תפסיד.
גם היום, עם כל השכלולים שפורטו לעיל, יש בי משהו בלתי נשלט שעוד שומר על הגחלת ההיא. לפעמים אני מוצא את עצמי לא הולך לעשות פיפי באמצע הסרט, למרות שהסרט במחשב, ואני יכול לעשות בו כרצוני. אם הטלפון מצלצל, שיצלצל.
אני נולדתי וגדלתי, כמו רובכן ורובכם, בעידן של פרוגרמינג, פריים-טיים, לוחות שידור, לו"ז קשיח שהוכתב מלמעלה. ראינו רק את מה שהראו לנו, ורק בזמן שהראו לנו. זה נראה לנו טבעי.
הרשת קרעה את ההרגלים האלה לגזרים ושחררה אותנו לראות את מה שנרצה מתי שנרצה ואפילו ללכת לשירותים באמצע - ואנחנו התמסרנו ל-pause בקלות ובאהבה. מלבד אירועי ספורט, אין דבר העומד בפני ה-pause. ועדיין, הוא תוספת מאוחרת, גם אם מבורכת, לחיים שלנו.
והנה, עכשיו אני רואה את שני הקטנים האלה גדלים בעולם בו הכל, אבל הכל, זמין לצפייה והאזנה מתי שרוצים, ולפחות תיאורטית הם יכולים לא להפסיד שום דבר אף פעם. יותר מזה - עצם הרעיון שהם יכולים להפסיד משהו, שמישהו מלבדם (כלומר מלבדי) שולט על הרגלי הצפייה שלהם, הוא אפילו לא מופרך; דברים צריכים להתקיים בשביל שיפריכו אותם.
זה פער הדורות הדיגיטלי האמיתי, ואני לא נכנס פה לשאלה מתי היה יותר טוב. עבורנו, לחיצה על כפתור ה-pause יש בה - גם אם לא נחוש בזה - סוג של חידוש, של הפגנת עוצמה.
השליטה הזו אמנם כבר באה לנו טבעי, אבל מאגר הזיכרונות הקולקטיבי שלנו עדיין כולל ריצה מהירה מבית-הספר הביתה כדי לא להפסיד את תסכית הרדיו האהוב עלינו או את השקט המשתרר ברחובות כשהאות של "מבט לחדשות" נשמע מכל הבתים ביחד כמו מקהלה. אנחנו עוד זוכרים מה זה "להפסיד" את התוכנית שלנו ולחכות לשידור החוזר. היינו צריכים להתאים את עצמנו, ודבר לא היה נראה לנו טבעי יותר.
אני מסתכל על הילדים שלי - אין להם מושג מכל זה. הם גדלים מבלי להפסיד שום דבר (בטלוויזיה, כמובן. בחיים תמיד מפסידים משהו), מבלי להתאים את זמנם לשום דבר (ראו סוגריים קודמים). אין לי איזו אמירה ברורה או מסקנה נחרצת מכל זה, ועדיין - בכל פעם שאחד מהם לוחץ על pause, משהו בי מתרגש.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
