זר כן יבין זאת

יוון מודל 2010 היא כסף קטן לעומת ישראל שנת 1985. שנת 1984 הסתיימה כאן עם אינפלציה בשיעור שיא 374% והגירעון בתקציב המדינה ובמאזן התשלומים איימו להפוך את ישראל - שגם היתה שקועה עמוק בבוץ הלבנוני ולא נהנתה מגב של מדינות אירופה - לחדלת פירעון.

אזרחי ישראל התחפרו בבתים, קנו דולרים בשוק השחור והחביאו אותם מתחת לבלטות. רק "משוגע" שלא חי פה היה חושב באותה שנה לחנוך מרכז מסחרי בישראל. למשוגע הזה קראו דוד עזריאלי. הוא חיבר את המילים קניות וחניון למילה אחת, פתח את הקניון הראשון ביולי 1985 והשאר היסטוריה.

ענף המסחר הוא הבבואה הכי טובה למצב המשק ומצב הרוח של האזרח הקטן. לכן צריך המון אומץ להשקיע עשרות או מאות מיליונים במרכז מסחרי, הכולל מאות שוכרים והוצאות עתק על ניהול שוטף, במדינה שבה תמיד מרחף איום ביטחוני וכלכלי מעל הראש.

תסתכלו טוב על המכנה המשותף הכי בולט בקרב היזמים הכי גדולים בענף הנדל"ן המסחרי של ישראל: דוד עזריאלי, תושב מונטריאול שבקנדה, עם 11 מרכזים מסחריים; לואי נואי, יהודי חרדי תושב לונדון שבאנגליה, עם 18 מרכזים ופאוור סנטרים באמצעות קבוצת בריטיש ישראל; יהודה נפתלי, תושב שכונת היוקרה לוראל ואלי שבהוליווד, עם 14 מרכזי ביג הפרוסים על כל הארץ. גם חיים כצמן, בעל השליטה בגזית גלוב ישראל המחזיקה כאן 20 מרכזים מסחריים, לא חי בישראל כבר 20 שנה וחייו מתנהלים בפלורידה, ארה"ב.

זה לא יכול להיות מקרה. העובדה ש-4 יזמי הנדל"ן המסחרי הכי גדולים שלנו גרים בחו"ל מלמדת שדברים שרואים משם - ממונטריאול, מלונדון או מהוליווד - אנחנו כנראה לא משכילים לראות. בזמן שאזרחי ישראל כבר עשרות שנים מקטרים בלי סוף ומאיימים להפסיק עם הקניות, ובזמן ש"טייקוני" ישראל יצאו לחפש מציאות נדל"ניות מעבר לים, דווקא החבר'ה הטובים מחו"ל הבינו שכדאי להשקיע פה כסף - בדרך כלל פרטי מכיסם ואפילו לא באמצעות אגרות חוב - שחזר אליהם בגדול.

בקרוב, כשלכל חוסך בישראל יהיה נתח כלשהו מ"קבוצת עזריאלי" בסל ההשקעות, נוכל לפחות ליהנות מחזון של יהודי בן 88 שחי כל-כך רחוק מפה, אבל שרואה ומכיר אותנו הכי טוב.