מונטיפיורי מרמאללה

מי שלא מצוי בסבך הגיאו-פוליטיקה הפלסטינית-ישראלית יתקשה לזהות בו את הנער בן ה-14 משכם שבילה שבועות ארוכים במעצרים ביטחוניים כשיצא להפגין נגד הקמת ההתנחלויות שהחלה באותן שנים. למרבה האירוניה, למעלה מ-30 שנה חלפו, התפקידים השתנו, תאי המעצר הפכו לחדרי ישיבות מלאי כוונות טובות, ועל פתחו של מסרי מחזרות חברות ישראליות רבות הרוצות לקחת חלק במיזם הנדל"ן הענק שלו - הקמת העיר הפלסטינית החדשה רוואבי.

פיאד מזרז אישורים

לפני כחודשיים, ובאיחור של לפחות שנה מהתוכנית המקורית, החלו העבודות הראשונות לבניית העיר הפלסטינית הראשונה שתוכננה באורח מודרני. רוואבי, שפירושה הגבעות שלי ('גבעתיים'?). בין רמאללה לשכם, קרוב לאוניברסיטת ביר זית וגם לגוש ההתנחלויות טלמונים-עטרת, מתוכננת לקום עיר בת 5,000 יחידות דיור, חלקן בבתי קומות וחלקן בקוטג'ים צמודי קרקע, שתאכלס 25 אלף איש ואפשר יהיה להרחיבה גם ל-40 אלף. ההשקעה המתוכננת היא כ-500 מיליון דולר. בשלב הראשון שבו החלו עכשיו יוקמו כ-1,600 יחידות דיור, מעין מינימום עירוני. זוהי עיר לבני המעמד הבינוני, שבנוסף למתקנים העירוניים הרגילים - בתי ספר, עירייה וכדומה - תשאף להקים מרכזי תעסוקה לתושביה, בתחום ההיי-טק, תעשיות קלות, ציוד רפואי, מגזר פיננסי וכיוצא באלה. המחירים נשמעים סבירים בהחלט: כ-70 אלף דולר לדירה. מסלול משכנתא מדבר על 400-700 דולר לחודש.

המשקיעים בבייתי, החברה המקימה את העיר, הם מסאר אינטנשיונל, חברת אחזקות בשליטת בשאר מסרי, וחברת השקעות בנדל"ן קטארי דיאז, מקטאר. היוזמה זוכה לתמיכה נלהבת של סלאם פיאד, ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, שדאג לזרז את האישורים. מצוקת הדיור ההולכת וגוברת בגדה המערבית, העובדה שהדירות בערים הקיימות, רמאללה שכם וג'נין, יקרות מדי אפילו לבני המעמד הבינוני, וההבטחה הגלומה בעיר למקומות תעסוקה די עזרו לו להתלהב.

ואל תטעו: גם המשמעות הפוליטית של בניית עיר ותקיעת יתר בשטחים נוספים לא נעלמה מעיניו. העיר זוכה גם לאהדה מצד לא מעט פוליטיקאים ישראלים ולעניין רב בעולם, כולל תמיכה של מוסדות וקרנות שוחרי שלום למיניהם. העיקרון ברור: דירה, חינוך ותעסוקה נחשבים כגורמים מייצבים ומרגיעים גם פוליטית. גם הגוון החילוני-בורגני מוצא חן בעיניהם.

מרבית העיר המתוכננת - 93% - נמצא על שטח A: שטח שבו הן השליטה האזרחית והן השליטה הביטחונית נמצאת בידי הרשות הפלסטינית. עוד 7% נמצאים על שטח B - שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית. לדברי מסרי, מבחינתו אין הבדל גדול. "מה איכפת לי מי מנהל את הביטחון?" הוא אומר. הבעיה הגדולה היא דרכי הגישה. במתווה הנוכחי, כדי להגיע הביתה ולצאת ממנו ייאלצו תושבי העיר לעבור בשטח C - שטח בשליטה ישראלית מלאה, כלומר במחסומים. התוכנית היא לסלול כביש בין רוואבי ורמאללה, אולם קטע אחד מהכביש, 2.5 קילומטר מצפון לביר זית עוברים בשטח C, וחוצים את כביש 465 המחבר את כביש 60 עם היישובים עטרת ונווה צוף. הרשות הפלסטינית ויזמי העיר מבקשים להעביר את קטע הכביש לשטח A. המתנחלים כמובן צועקים חמס.

"רק דברים חיוביים"

המתנגדים הגדולים לעיר הם מתנחלים וחברי כנסת המקורבים להם ממפלגות הימין (ר' מסגרת). אחת הבעיות הגדולות הן דרכי הגישה שעוברות בסמוך להתנחלות. בימין טוענים, כי בעיר כזאת יש בבחינת קביעת עובדות בשטח, ולכן זה אקט פוליטי ולא נדל"ני.

מסרי: "נכון, הם לא טועים. לבנות עיר על גבול עטרת זה הרחבת הטריטוריה שלנו, אבל לא זו היתה המטרה העיקרית. המטרה היתה להציע לפלסטינים בתים בהישג יד ולעזור לכלכלה הפלסטינית. זאת פעם ראשונה שבונים עיר פלסטינית. האם זה פוליטי? בוודאי. זה שולח מסר חזק שאנו מסוגלים ורוצים לחיות בצורה נורמלית בסטנדרטים גבוהים. אנחנו לא רוצים להתעמת, אבל אנו רוצים לחיות בכבוד.

"איפה אתה יכול לבנות בגדה בלי להיות ליד התנחלות? בעטרת לדעתי אין יותר מ-20 משפחות (המספר הרשמי הוא 70 משפחות. ש' ל'), אין לה שום מטרה חוץ מאשר לעצבן את הפלסטינים, וזו מטרה מרושעת. הם חוסמים לנו את כביש הגישה שאנחנו רוצים. דיברתי עם פוליטיקאים ישראלים שאמרו לי שנקבל את הכביש. אני לא מאמין שיעצרו פרויקט שיספק כל כך הרבה מקומות עבודה ויעזור הן לכלכלה הפלסטינית והן לישראלית".

יצא לך להיפגש עם מתנחלים?

"לא. הציעו לי וסירבתי. בעיני מתנחלים הם זן אחר של אנשים, וההתנחלויות הן נוכחות מרושעת של הכיבוש שאנחנו רואים מולנו כל יום. כאשר אנחנו חושבים לעבוד עם חברה ישראלית, יש לנו תנאי אחד ויחיד, שגם מוכנס לחוזים שלנו: שלא יהיה לה שום קשר עם התנחלויות ומתנחלים".

כלא במקום בבחינת בגרות

מסרי טרוד בבעיות הרבה יותר קטנות, שהסלולרי המטרטר דורש כל העת את פתרונן. בעיות לוגיסטיקה, כמו מהנדסים שלו שצריכים להיכנס לתחומי ישראל לפגישות שונות ונתקלים בבעיות בהשגת אישורי כניסה. כרגע מספרים לו שהמהנדס הצעיר מג'נין, שחזר לאחר שמונה שנים בדובאי - אחד מהפלסטינים שעזבו את ישראל באינתיפאדה והשתלבו והתמקצעו בבום הנדל"ן בעולם הערבי, בין 2000 ל-2007 - השיג לבסוף היתר כניסה אבל רק ליום אחד. "כנראה לכוחות הביטחון יש עוד תיקים שלו מהתקופה שהיה צעיר", הוא אומר, "כשהיינו צעירים היינו די פעילים. עברו שנים אבל התיקים נשארו".

כשמסרי אומר "היינו פעילים", הוא מתכוון יותר לעצמו מאשר למהנדס מג'נין. הוא נולד בשכם, לאב רופא שהיה ראש הצלב האדום הפלסטיני, ואת לימודיו והתמחותו עשה בארצות הברית. בשנת 1960 עברה המשפחה לשכם, ומסרי נולד מיד עם בואם, ב-1961. מגיל 14 ועד 16, בין השנים 1974 (עליית קדומים לקרקע) ו-1976, נעצר כמה וכמה פעמים, לתקופות של בין 18 ל-21 יום, לדבריו גם ספג לא מעט מכות במהלך המעצרים הללו. "מעולם לא נתפסתי בהפגנה", הוא אומר, "תמיד באו ועצרו אותי מהבית. למעשה, נעשיתי פעיל יותר בכלא. לפני שנעצרתי לא ידעתי בכלל את ההבדל בין פת"ח לחזית העממית". את יום ההולדת ה-16 בילה במעצר, הפעם ממושך של כ-45 יום, והחמיץ את בחינת הבגרות. הוא עבר למצרים, כנראה לא ממש בדרך רשמית, ושם סיים את הבגרות. חצי שנה לאחר מכן המשפחה היגרה חזרה לארצות הברית.

הוא למד הנדסה כימית בווירג'יניה, החל לעבוד בחברה סעודית ששלחה אותו ללונדון כהכשרה עסקית, אחר כך עבר לסעודיה, חזר לארצות הברית, עבד בייעוץ ניהולי והשקיע בנדל"ן, "שום דבר שקשור למזרח התיכון", הוא אומר. עד שהפך לאזרח אמריקאי, ב-1988, לא יכול היה לבקר בעיר הולדתו או בישראל כיוון ש"בשל הנסיבות שבהן עזבתי את ישראל נשללה האזרחות שלי וסירבו לחדש לי אותה". כאזרח אמריקאי, יכול היה לבוא לביקורים, שאליהם הצטרפה גם אשתו האמריקאית ג'יין.

באחד מאותם ביקורים, ב-1991, נעצר בשדה התעופה בן גוריון והושם במעצר. אשתו שהיתה בחודש השביעי להריונה שוחררה לאחר ארבע שעות ופנתה לשגרירות האמריקנית לעזרה. הוא עצמו בילה לילה במעצר ובבוקר הועלה על מטוס "כמו איזה פושע". כששב לארצות הברית הגיש תלונה נגד מחלקת המדינה, שזכתה ללא מעט תמיכה, כולל של סנטורים, וכנראה גרמה מבוכה לא מעטה לצד הישראלי.

ב-1993 היה מעורב בשיחות השלום, שכן הכיר את "הצד הפלסטיני" בשיחות ורצה לסייע, ואפילו היה הפלסטיני האמריקאי הראשון שבירך את ערפאת כאשר נחת בארצות הברית. "חודש לאחר מכן" הוא מספר, "קיבלתי טלפון ממישהו שאמר שהוא משגרירות ישראל וביקש להיפגש". מסרי סירב להגיע לשגרירות והפגישה נקבעה לבית קפה. האיש אמר לו, בטל את התלונה ותוכל להגיע באופן חופשי לישראל. כך נסללה דרכו של מסרי להגיע לתחום הרשות הפלסטינית.

"עכשיו תורנו"

בתחילה עבר לרמאללה לבד, מאוחר יותר הצטרפו אשתו ג'יין והבנות תמרה ודינה. את עסקיו חילק לשניים, האחד הקמת חברת אחזקות בשם מסאר אינטרנשיונל והשני - שבו התבקש לסייע על ידי מקורבים ליאסר ערפאת - הקמת עיתון אלאיאם ובית הדפוס שלצידו. עיתונות לא עניינה אותו כל כך ("אני שונא לקרוא עיתון") אבל הוא נרתם למשימה ו"בניגוד לטענות, העיתון היה תמיד עצמאי מבחינה פיננסית".

ומערכתית?

"מובן שכאשר העורך הראשי הוא יועץ לנשיא (ארהם הנייה שהיה יועצו של ערפאת), לעיתון יש קו מסוים. אבל איש לא שילם לנו כדי שנכתוב כך או אחרת".

הגיליון הראשון יצא ברמאללה ב-21 בספמטבר 1995, וחודשים ספורים לאחר מכן, בעקבות פיגועי האוטובוסים בתל אביב ובירושלים, הוטל עוצר הדוק על הגדה המערבית. מסרי, שהיה בעל לוחית צהובה, היה נוסע עם הג'יפ בדרכי עפר כדי להביא ערימות עיתונים ממקום למקום, אבל זה לא פתר את הבעיה הכלכלית. "בכלל בפלסטין כל שנתיים שלוש יש תקופה איומה שכמעט הורסת את העסקים", אומר מסרי.

כאשר המצב התייצב והעיתון עמד שוב על הרגליים פיננסית, עזב מסרי את אלאיאם והתמקד בחברת האחזקות, שתחת כנפיה יש היום חברות כגון סאהם, חברת ברוקרג' הפעילה בדובאי, מצרים וירדן, אסאל טכנולוגיות שהיא חברת מיקור חוץ עבור חברות היי-טק ישראליות, חברה לייצוא חקלאי, השקעות בבית מלון ועוד. "לא מדובר באיזה קונגלומרט", אומר מסרי, "כל המיזמים קטנים עד בינוניים. השוק בגדה מאוד קטן".

כאשר החלה האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, כל העסקים של מסרי חשו היטב על בשרם את התוצאות הכלכליות. "היו לי חברות שבמשך שנתיים רשמו אפס הכנסות", הוא אומר. המשרד בעזה היה שומם, המשרד ברמאללה היה 400 מטר מהמוקטעה, והנוף מהחלון היה טנקים. אחרי שנתיים כאלה הבינו מסרי וצוותו ש"הבאר הולכת להתייבש, חייבים לעשות משהו במקום אחר".

מסאר אינטרנשיונל החלה לבנות מחוץ לישראל, בירדן, מצרים ובעיקר במרוקו, תוך התמקדות בדיור לבעלי הכנסות נמוכות ובינוניות. מרוקו בעיקר היתה הצלחה גדולה, בין היתר בזכות תוכנית עידוד ממשלתית שם לדיור למעמדות נמוכים ובינוניים. מאז בנו יותר מ-12 אלף יחידות דיור, וצברו ניסיון רב. גם המפולת בנדל"ן פחות פגעה בהם שכן פלח השוק שלהם לא היה רוכשי דירות היוקרה ובתי הנופש אלא רוכשי הדיור הבסיסי.

כאשר המצב בתחומי הרשות הפלסטינית השתפר, חשבו לנצל את הניסיון הנצבר ולבנות כאן. הם קראו לצוות שהקים את האופרציה במרוקו, והחלו לבחון אפשרות בנייה בעזה ובגדה המערבית. עזה מיד ירדה מהפרק, התברר שאי אפשר להשיג שם מלט וברזל , כך שבשלב הנוכחי עזה תצטרך לחכות. אבל הגדה המערבית זה סיפור אחר.

"בגדה המערבית, הבעיות אחרות. אין איפה לעשות פיתוח, אין קרקע נרחבת עם תשתיות, וכל אדמה שקיימת בתוך גבולות העיר מאוד יקרה, ואנחנו רצינו להתמקד במעמד הבינוני בשלב הזה, שגם הוא, ידו אינה משגת לקנות דירות במחירים ובהיצע הנוכחיים".

אילו תגובות אתה מקבל מישראלים?

"קיבלנו תמיכה רבה מישראלים רבים. לא רק פוליטיקאים ופעילים אלא אנשים רגילים שאני פוגש, אפילו חיילים, או עובדים בשדה התעופה. כשהם שומעים שאני קשור לרוואבי, הם אומרים כמה זה נפלא. למרבה הצער, יש מיעוט ישראלי שיש לו בפוליטיקה הישראלית יותר כוח מאשר האחוז שלו באוכלוסייה".

אתה יודע שלמיעוט הזה, המתנחלים ותומכיהם, הקפיאו לפי שעה את הבנייה.

"אי אפשר להשוות, אנחנו לא בונים על אדמה מופקעת, מוקפת חיילים, אלא על אדמה שלנו כחוק. הטיעונים של המתנחלים הם טיעוני אדם טובע. גם הם יודעים שהשנים של ההתנחלויות ספורות. אולי בהסכם שלום כמה מהן יישארו, זה לא ענייני. חוץ מזה, לנו לא נתנו לבנות מאז 1967, והם בנו בשטחים מאז 1974, במשך 35 שנים. אז עכשיו תורנו".

רוואבי

יזמים: מסאר אינטרנשיונל וקטארי דיאז

מיקום: 9 ק"מ צפונית לרמאללה; 25 ק"מ דרומית לשכם; 40 ק"מ מזרחית לתל אביב

מס' יחידות דיור: 5,000 (1,600 בשלב ראשון)

השקעה: 500 מיליון דולר

מחיר דירה: כ-70 אלף דולר (מסלול משכנתא של 400-700 דולר לחודש)

"בעיה סביבתית, ביטחונית ופוליטית"

זבולון אורלב מ"הבית היהודי" הוא אחד המובילים של המאבק נגד רוואבי. אולי מתוך שהוא מודע לכך שקשה לבסס טענות על "שטחי ארץ ישראל" כאשר מדובר בעיר בתחום הרשות הפלסטינית, הוא מנסה לעגן את ההתנגדות בנימוקים סביבתיים וביטחוניים. "פניתי לשר הביטחון", הוא אומר, "והעליתי תמיהה על מה ולמה אפשרו הקמת עיר חדשה בשעה שהמדיניות הכוללת של התכנון במדינת ישראל היא להימנע ככל האפשר מלהקים ערים חדשות שצורכות משאבי טבע ולהתמקד בהקמת שכונות בערים קיימות. זו פגיעה בטבע, אבל לצערי הארגונים הירוקים שנגועים באג'נדה פוליטית שמאלית שותקים.

"יתר על כן, מדובר בעיר שבה מספר לא מבוטל של יחידות דיור צמודות קרקע, זו בנייה יותר פוליטית מאשר פתרונות אכלוס.

"סיבה נוספת להתנגדותי היא הבעיה של הסיכון הביטחוני ליישובי הסביבה, צירי הנסיעה לגוש טלמונים-עטרת. העיר הזו הולכת לשבת על צירי הנסיעה שתוכננו כך שלא יהיה מגע עם אוכלוסייה ערבית. יוצרים במודע בעיה ביטחונית".

איכשהו לא נשמע לי שמה שמטריד אותך זה עוד מפעל טיהור שפכים, אלא העובדה שמדובר בעובדות בשטח שמקדמות תהליך של הפרדה בין פלסטין לישראל.

"גם. אני בהחלט חושב שיש גם הנקודה הפוליטית מדינית בטחונית, אבל לפני שאני נזקק לנימוקים האלה יש נימוק סביבתי פשוט. זה מנוגד לחלוטין לכל התפיסה התכנונית".

מה ברק ענה לך?

"עוד לא ענה לי. לדעתי הוא מנסה להרוויח זמן".