אפקט הדומינו של כי"ל

על רקע חדלונו של הרגולטור בסוגיית שכר המנהלים ובהיעדר ריסון עצמי של המגזר העסקי, ייתכן שאנו עדים לתופעה שתביא להגבלת השכר, או לכל היותר לחלוקה שוויונית יותר של הרווחים.

הכל התחיל לפני כחודשיים, כשכי"ל הודיעה על כוונתה לחלק חבילת אופציות בשווי כולל של 203 מיליון שקל לבכירי הקבוצה. עקיבא מוזס, מנכ"ל כי"ל, קיבל חבילה בשווי 20 מ' שקל, וניר גלעד, יו"ר כי"ל ומנכ"ל החברה לישראל, "הסתפק" בחבילה בשווי 14.8 מ' שקל.

הוועדים במפעלים יצאו למאבק עיקש ודרשו ליהנות גם הם מרווחי הקבוצה, במיוחד לאחר השנתיים האחרונות, בהן נרתמו למאמצי החיסכון.

בשבוע שעבר הם נשאו פרי ראשון: עובדי מפעלי הברום והפריקלס זכו במענק של 10 א' שקל כל אחד, והשבוע ניתן גם הפרי השני: כל 1,500 עובדי מפעלי ים המלח זכו למענק חסר תקדים של 56 א' שקל בממוצע, כאשר שווי המענקים וההטבות הנלוות לעובדים נאמדים ביותר מ-100 מ' שקל.

הוועדים למעשה קבעו "תג מחיר". המסר: אם המנהלים נהנים מבונוסים שמנים גם העובדים צריכים ליהנות, שכן תרומתם אינם נופלת מזו של הבכירים. כעת, בכל פעם שדירקטוריון החברה יבקש לאשר סוכריות לחבריהם, הם יצטרכו לקחת בחשבון שזה יעלה להם ביוקר.

המאבק של עובדי כי"ל עשוי ליצור "אפקט דומינו" במשק: ועדים נוספים יבקשו לקשור בין חלוקת אופציות ובונוסים למנהלים לשדרוג תנאיהם שלהם. זה אולי לא יעצור מענקים כמו אלה שקיבל יעקב פרי, אבל זה יצמצם את הפערים שאיימו ליצור פה סוג חדש של פיאודליזם, שנשלט בידי אצולה מודרנית של מנהלים טובים, בעיקר חברים טובים.