לא בוכים על קרסול שננקע

1. רק דמעה אחת אני מזיל עבור וויין רוני. זה קורה כשאני מוציא את חולצת המשחק ששמו מוטבע על גבה מהטרולי שאני אורז לקראת הנסיעה למנצ'סטר. דמעה אחת, ואז משפט אחד שמשנה את כל נקודת המבט שלי והופך את היגון הספורטיבי שלי לאותו באזז נעים שמרגיש כל אוהד כדורגל לקראת משחק גדול. עוד מעט נחזור למשפט הזה, אבל קודם, ברשותכם, כמה מילים על רבעי הגמר של הצ'מפיונס ליג, שעדיין רחוקים מהכרעה, אבל כבר זכו למנצחת גדולה אחת.

למנצחת קוראים צ'לסי, והיא הודחה בכלל בשמינית הגמר על-ידי אינטר. השבוע ראתה צ'לסי את מנצ'סטר יונייטד נפרדת מוויין רוני, רגע לפני משחק העונה ביניהן היום (שבת), ואת ארסנל מאבדת את ארשאבין, גאלאס ופברגאס, עדיין לא ברור לכמה זמן. נהוג לדבר לא מעט על הקושי שבהתמודדות בשתי החזיתות: הצ'מפיונס ליג והליגה המקומית. אבל במקרה של המירוץ המשולש באנגליה - צ'לסי, יונייטד וארסנל, קיבלנו השבוע שיעור מוחשי במיוחד עד כמה אלופות זה כואב: צ'לסי תגיע היום לאולד טראפורד עם ההרכב החזק ביותר שלה, זה שמחץ 1-7 את אסטון וילה במחזור האחרון.

באופן די מוזר זה מעביר את הלחץ לצ'לסי, ובמיוחד למאמן שלה: משחק חוץ באולד טראפורד הוא בדרך כלל לא אבן בוחן למנג'ר, אבל הפעם, במקרה של הפסד, אנצ'לוטי יצטרך לספק תירוצים. שועי תבל הפסידו בשנתיים האחרונות לא מעט כסף על השקעות שהתבררו ככושלות, אבל הבוס שלו, רומן אברמוביץ', שפך סכומים חסרי תקדים על שתי אליפויות אנגליה והופעה אחת בגמר הצ'מפיונס. בשתי מילים: לא מספיק.

2. במרחק של עשרים מטרים מאנצ'לוטי, ישב במקומו הקבוע סר אלכס פרגוסון. בעוד חצי שנה ימלאו 24 שנים להגעתו של פרגוסון לאולד טראפורד. 24 שנים, ופרגי עדיין מהמר: בשבת שעברה, מול בולטון, הוא הותיר את רוני מחוץ לסגל וכמעט נכשל - רק שער עצמי החיה את החבורה שעל המגרש בדרך לניצחון 0-4. ביום שלישי במינכן הרולטה הסתובבה נגדו: מילא ההפסד, אבל את החודש המכריע של העונה הזאת הוא יעבור בלי רוני. בכלל, נדמה שהעונה הזאת של פרגוסון שקולה כנגד עשור של כל מאמן אחר. כשמדברים על פציעות, מזכירים בעיקר את "נערי ונגר" מלונדון. מבלי להפחית כהוא זה מעוצמת התיק הרפואי של שחקני ארסנל, בואו ונציץ בזה של היונייטד: הארגריבס (שוב) לא פתח את העונה; ג'ון אושיי סיים אותה עוד בסיבוב הראשון; נמניה וידיץ' וריו פרדיננד מביטים מדי פעם זה בזה בחשד - הם כמעט שלא שיחקו ביחד העונה; ואן דר סאר היה פצוע במשך חודשיים בתחילת העונה, ואחר כך אשתו של ההולנדי עברה שבץ והוא בילה עוד חודש לצידה; ואם הצרות מאחור לא מספיקות, אז אנדרסון ואואן, שני מחליפים קבועים ברוטציה, גמרו את העונה בתוך שבוע אחד.

פרגוסון הוא יותר מגאון כדורגל, הוא אלכימאי ממש, כי אחרת, איך תסבירו את העובדה שהוא נוגע במצח של חוטב עצים בשם דארן פלטשר, שלא היה עובר מיונים אפילו בנצרת עילית, אומר לו, "אתה, בני, תהיה שחקן כדורגל" והאיש, אשכרה, נהיה שחקן. יש הרבה מאמני כדורגל שבין שתי האוזניים שלהם מאוכסן לא פחות ידע על המשחק: אנצ'לוטי, ונגר, ואן חאל, מוריניו ועוד, אבל מה שמבדיל את פרגוסון מהם הוא התעוזה, היכולת להמר, גם כשזה עלול להסתיים בכישלון.

הפיתוי להכריז השנה על "עונת שיקום" ביונייטד היה אדיר, אל מול העזיבה של רונאלדו, משבר המימון שגרם לכך שלרכש הכי נוצץ שהגיע לאולד טראפורד קוראים ולנסיה, ומכת הפציעות. אבל הסקוטי משך את העגלה קדימה והביא את הקבוצה שלו לחודש האחרון של העונה כשהיא עדיין רלוונטית בקרב על שני התארים הגדולים שלה, כשמלבד לשני הקונוסים (קאריק ופלטשר) בקישור, הרי שאת עמדת המגן הימני, מאיישים לסירוגין קשיש שרודף אחרי החלוצים עם הליכון (נוויל) וילד שעוד אסור לו לשתות אפילו אחרי ניצחונות (רפאל דה סילבה).

3. אם נדמה לכם שאני מעט סנטימנטאלי, עליתם עליי: רגע לפני שהחל המשחק במינכן קיבלתי את הכרטיס המיוחל שלי למשחק העונה באנגליה וברביעי התעוררתי לידיעה המרה שאת רוני אני אוכל לראות שם, מקסימום ביציע. אני מודה שכשמשכתי את החולצה שלו החוצה מהטרולי, נאלצתי להעביר אותה דרך זווית העין (אל תנסו את זה בבית, האריג הסינתטי לא סופג את הדמעות), אבל אז ראיתי שביחד עם החולצה, משכתי החוצה גם את הצעיף הצהוב-ירוק, הצעיף של ניוטון הית', קבוצת פועלי הרכבת של לנקשייר שנוסדה ב-1878 ושב-1902, בגלל חוב של 2,000 ליש"ט (פחות ממה שריו פרדיננד מוציא על בת הזוג שלו בבילוי שגרתי באילת, והרבה פחות ממה שמוציא ה"סאן" כדי לשמוע את הפרטים), שינתה את שמה למנצ'סטר יונייטד.

תיאטרון החלומות, זה שבשמיו האפורים הפציעו דאנקן אדוארדס, ג'ורג'י בסט, דניס לואו, ראיין גיגס, כריסטיאנו רונאלדו ו-וויין רוני, צריך להמציא עכשיו אגדה חדשה, יש מאין, אולי שלושער של מאקדה מול צ'לסי...

"היי", אמרתי לעצמי לפתע בקול רם, "אנחנו מנצ'סטר יונייטד!". מאז - ולפחות עד מוצאי שבת, אני מרגיש הרבה יותר טוב.