אני בתקופה שבא לי להיראות הכי סקסית ומושכת שאפשר

יעל אבקסיס מגלה את החיים מחדש מאז שנישאה לאיש העסקים רוני דואק. "שנים חייתי בתחושה של סכיזופרניות, של הרגשה שכמו שאלוהים נתן לי הכול, הוא גם לקח ממני הכול. עם רוני אני מבינה מה זו שייכות אמיתית". על העיסוק התקשורתי בבית האדום שרכשו בתל אביב תמורת 28 מיליון שקל: "זה טמטום ורפש עיתונאי. אלה עיתונאים פשוט מסכנים"

מתחת ליופי המסחרר ולתדמית של האישה הבטוחה בעצמה, מסתתרת ביעל אבקסיס ילדה קטנה, ספוגת כאב, שהולכת כל חייה על בהונות בנתיב פתלתל במיוחד. "את יודעת", היא מהרהרת בקול, תוך כדי שליחת חיוך ממיס למלצר בקפה הבית שלה ברשפון, שממהר להביא שמיכה לכסות את רגליה מהקור שבחוץ, "רק עכשיו, כשאני כבר אישה בת 40, אני מעזה להסתכל על עצמי ועל החיים 'און פאס', וזה לא פשוט.

"רק עכשיו אני מרגישה מספיק אמיצה לעשות את זה, לקפוץ למים וללמוד על עצמי ועל כל מה שמסביבי. זה כנראה הגיע, כי סוף סוף אני סומכת על עצמי וכי הגעתי לשלב הכי חשוב, שבו אני יודעת מה אני באמת רוצה ויכולה. בגיל הזה סיימתי להיות רק שם תואר, עכשיו אני באמת מה שאני.

"תביני, עוד שהייתי קטנה הבנתי כמה אושר הוא דבר חמקמק וכמה כואב לאבד אותו. שנים חייתי בתחושה של סכיזופרניות, של הרגשה שכמו שאלוהים נתן לי הכול, הוא גם לקח ממני הכול. אני בהחלט מסכימה עם רומי שניידר, השחקנית הגרמנייה היפהפייה, זו שגרמה לי להחליט להיות שחקנית, שאמרה שהאינטואיציה של הכאב עשתה אותה לשחקנית בלתי נשכחת.

"יש משהו מאוד עמוק בלהבין שקושי וכאב יכולים לחשל ואף לדחוף קדימה, אל ההצלחה. אצלי הם באו לידי ביטוי בתפקידים שגילמתי, ובמובנים מסוימים שדרגו את המשחק שלי. ובעצם, המשחק זה הפיצוח שלי. כמו שבהתחלה לא יכולתי לסבול את עצמי בגללו, רק דרכו, לאחר זמן, למדתי להכיר ולקבל את עצמי".

מה גילית, שלא ידעת קודם?

"אני חושבת שאנחנו מפסידים חיים שלמים, בכך שאנחנו כל הזמן מזינים את החיים שלנו בלהיות תחרותיים, ומשווים את עצמנו לאחרים. מאז שנולדתי הייתי במקום של מישהו שכואב לו, ומה שקרה לי בתור ילדה השאיר אותי עם שאלות, עם תהיות. תמיד הייתי סופר ביקורתית, במיוחד כלפי עצמי, ולא הפסקתי לשאול את עצמי האם אני חיה את החיים שאני חשה, שאני רוצה ומרגישה, והאם אני רגישה מספיק, ממצה ותורמת לאנשים שקרובים אליי, ולחברה.

"ידעתי שאומרים שאני יפה ומצליחה ומאושרת, אבל אני עסקתי בשאלות הקיומיות האלו ולא הגעתי לתשובות. אולי בגלל זה הפנטזיה הכי גדולה שלי בתור ילדה הייתה להיות נזירה, ולא נרגעתי מזה עד שלא גילמתי נזירה בסרט 'סרדינים', לפני כשלוש שנים.

"למשך יומיים הייתי במנזר הכרמליתי בסטלה מאריס בחיפה, וראיתי את הנזירות ששותקות כל החיים שלהן. עשיתי פעם ויפסאנה, וגיליתי כמה קל לתקשר גם בלי מילים, אבל בביקור הזה במנזר הבנתי שהנזיר ת היא המשהו שיותר קרוב לטבע ולחיים, מאשר החיים עצמם ומה שהם יהיו. גם היום, לפעמים, בא לי לעזוב את הכול, להיות באיזה חלל ריק ולמלא אותו באלוהים".

המשחק בא מהטראומה

הפריצה הקולנועית של אבקסיס - שחקנית, דוגמנית, ואחת הנשים היפות, המצליחות והעשירות בישראל - הייתה ב-1991. היא שיחקה אז בסרט הצרפתי-ישראלי "אהבנו את לורה" לצידה של סופי מרסו, ושנה לאחר מכן כיכבה ב"סיפורי תל אביב", ומאז קטפה תפקידים רבים בסרטים ובסדרות טלוויזיה בארץ ובעולם, וזכתה בפרסים ובשבחי המבקרים. בימים אלו היא מככבת בדרמת הטלוויזיה "חטופים", מצטלמת לסדרה נוספת מבית היוצר של הבמאי רני בלייר, ומכניסה להילוך גבוה את כל הקשור ביצירת סרט שהיא תפיק בעצמה, שיביים דוד דרעי, ושהיא ואמה, ריימונד אבקסיס, יככבו בו. "סוף סוף יהיה סרט שכולו שלי", היא מודיעה בחיוך.

זו הפסגה? זה יהיה תפקיד חייך?

"זו תהיה בוודאי אחת הפסגות. אבל מהו תפקיד חיי? הבוקר התקשרתי אלייך וביקשתי לדחות את הראיון בכמה שעות, נכון?", היא מחייכת. "דחיתי את הראיון כי הבן שלי לא הרגיש טוב, וחיכיתי שרוני (דואק, בעלה) יגיע להחליף אותי, כדי שאשב איתך בשקט. ערב לפני כן, כשחזרתי הביתה מהפרמיירה של 'חטופים', גיליתי שלילד שלי יש חום, וברגע אחד זה הפך מרכז העולם שלי. תפקיד חיי? זה תפקיד חיי. עשיתי הרבה תפקידים והייתי בהרבה פרמיירות, אבל האימהות הייתה ותישאר תפקיד חיי".

אבקסיס נולדה לפני 43 שנים באשקלון להורים שעלו מקזבלנקה, וגדלה לתוך בית שבו דרמות וחילופי תפקידים היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום, ושהאנרגיה הקינטית שבו יצרה הרבה פרידות, שברים וכאבים. אבל שום כאב וחשש שחוותה לא יכול היה להכין אותה, כילדה בת 10, לרגע שבו הודיעו לה שאביה נהרג בתאונת דרכים. "גם היום, 33 שנה לאחר האסון, אני זוכרת איזה אבא מדהים היה לי, גבר שבגברים. יפה תואר וחושני", היא אומרת בשקט. "הוא היה בן 33 כשנהרג, והשאיר אחריו חור עצום ובתוכו אישה צעירה, תינוק בן חודש, ואותי, ילדה בת 10, שבגרה טרם זמנה. אחד הדברים שהוא לימד אותי, ושאני משתמשת בהם עד היום, זה איך להיות עם עצמי, איך לבנות לעצמי איים של שקט גם כשאני מוקפת באנשים. אבל לאבא היה קשה במסגרות ולכן היה נפקד-נוכח בחיינו.

"כילדה ידעתי ימים שלמים של בית בלי אבא ולילות של פחדים, כי בכל פעם הוא נטש מחדש. ועם זאת, אני זוכרת את הוריי כזוג מאוהב, שהסקסיות הייתה חלק בלתי נפרד מהם ומהאנרגיות בבית. אבא ניסה לרסן את אימא שלי, שהייתה ונשארה פראית ובלתי מרוסנת, וכשהוא כמעט הצליח, וכשהם כבר כמעט התבייתו וילדו את אחי, הגורל היתל בהם והכול נקטע.

"אימא שלי נשארה מאוהבת בו בלי תקנה שנים לאחר מותו, ורק עכשיו, כשעברו למעלה מ-30 שנה, יש לה אהבה חדשה והיא מאוהבת כמו ילדה קטנה. אני מסתכלת עליה ורואה את אותה אישה פראית, בלתי מרוסנת ובלתי נלאית".

"במקום גואה עשיתי קסטרו"

ב-1996 נישאה אבקסיס לליאור מילר, ולשניים נולד מורי, היום בן 13. כעבור שבע שנים הם התגרשו והיא המשיכה לשחק ולדגמן, בין היתר כפרזנטורית של ד"ר פישר. ביוני 2008, לאחר כמה שנים של חיים משותפים, וכשלוש שנים לאחר הולדת בנם המשותף אריאל, היא נישאה לאיש העסקים רוני דואק.

עבור אבקסיס, זו נקודת המפנה האמיתית בחייה. פה, היא אומרת, החלה להרגיש את השינוי. "רוני הוא חלקת אלוהים הקטנה שלי, והזוגיות שלנו היא דבר מופלא. רק בזכותו אני נמצאת עכשיו בתחנת מעבר", היא מתוודה. "עד לרוני סחבתי איתי תיק כבד שבו נמצאים ביחד העבר, ההווה והעתיד, ולא עשיתי סוויץ' אמיתי. עד לרוני עוד עסקתי בשאלות של 'אם', ו'מה היה קורה אילו'. עוד שאלתי את עצמי מה היה קורה אם הייתי נוסעת בגיל 22 עם אהוב לבי, שחי בגואה.

"את יודעת שבאמת רציתי לנסוע לגואה עם כרטיס חד כיווני? ולא הפסקתי במשך כל השנים האלו לשאול את עצמי מה היה קורה אם לא הייתי אומרת לעצמי שאסור לי לעשות את זה לאימא שלי, לולא שכנעתי את עצמי שאחרי מה שהיא עברה, היא לא צריכה בת בגואה. אבל ויתרתי על גואה, ובמקום לנסוע עשיתי את קסטרו, והחלטתי שאבנה לעצמי בית בישראל, ועשיתי את זה.

"בתוך תוכי המשכתי לעבד את זה, לחשוב שאולי אם הייתי עושה את זה, אז הייתי בן אדם כמו שאני רוצה. את מבינה, אני סוג של סטודנטית נצחית, שכל הזמן שואלת שאלות ולא נותנת לעצמי מנוח. אבל מאז שהתחתנתי עם רוני, ובמיוחד בשנה האחרונה, הבנתי שאני יכולה להיות חזקה ועצמאית וללכת עם האמת של עצמי עד הסוף.

"למשל, אני נמצאת עכשיו בתקופה שבא לי להיראות הכי סקסית ומושכת שאפשר, אז אני עושה את זה. וזו רק דוגמה, כי עם רוני זה להבין מה זה אומר גורל משותף, כי עם רוני אני מבינה מה זו השתוקקות אמיתית לחלוק משהו ומה זה אומר שייכות אמיתית, ועל זה אני מוקירה לו תודה יומיומית".

אולי זה גם חלק מההתבגרות של כל אישה בת 40? ואולי אם זה היה רוני שפגשת כשהיית צעירה, היית נוסעת לגואה?

"אני לא יודעת לענות לך על השאלה בוודאות, אבל כשאני רואה תמונות של רוני כשהוא היה חייל, אני משתגעת", היא צוחקת. "הייתי בת 10 כשהוא התגייס, ואני מביטה אל הילד בן ה-18, עם התלתלים, ויודעת שאם הייתי רואה אותו אז הייתי משתגעת. אני רואה תמונות משלבים שונים בחייו, ואני נמרחת.

"אני באמת מאמינה שאין סתם בחיים, שכל דבר בא בזמנו. יש בי משהו מאוד רומנטי, ואחת הסצנות שאני אוהבת בקולנוע, זו הסצנה הבלתי נשכחת של מריל סטריפ האגדית ב'גשרים של מחוז מדיסון', כשהיא יושבת באמבטיה עם קלינט איסטווד. יש בסצנה הזו את כל מה שחשוב באמת להרגיש. זה להסיר את כל המסכות, להיות בשיא האינטימיות, ולדעת שאני נמצאת וחיה כאן ועכשיו, שאני נוכחת בעולם. בלי להתחשבן עם מה שהיה ובלי לחשוב על מה שיהיה, רק להיות לגמרי בתוך ההוויה. בתהליך שאני עוברת עכשיו, אני צועדת בדיוק לנקודה הזאת".

"הבנתי מה זו עוצמה אמיתית"

כלפי חוץ את נראית הכי שלווה בעולם. אבל את מתארת מלחמה פנימית בלתי פוסקת שלך עם עצמך. מאיפה את שואבת את האנרגיות להרגיש כך ולהיראות אחרת?

"אנרגיות? אין לי אנרגיות. אבל בכלל, מה זו הסגידה לאנרגיות? בעיניי זה מושג ניו אייג'י. אין אנרגיות, אבל יש חיים, וחיים הם גם מוות. בגלל זה כל כך רציתי לשחק את טליה ב'חטופים'. היא נמצאת 17 שנה לבד ורק מחכה שבעלה יחזור, כדי שהוא יחזיר אותה לחיים. זאת לעומת כל אותן נשים שמרגישות מתות גם כשיש גבר לידן.

"בשום דמות אחרת ששיחקתי לא חוויתי ניואנסים כמו שחוויתי בגילום דמותה, ודרך המשחק של טליה הבנתי מה זו עוצמה אמיתית, שמגיעה ממקום אמיתי ולא ממקום של קורבנות. טליה לא מתקרבנת, היא מחליטה להילחם בכל עוצמתה על בעלה. היא לא עשתה את זה כי היא חייבת, כי זה דיוטי חברתי, כי היא נשואה והוא עדיין בשבי, אלא כי היא רוצה את הבעל שלה, את אהובה, בחזרה, וכי הוא שווה את זה שהיא תחכה לו במשך כל כך הרבה שנים. תפקיד חייה זה להחזיר אליה את בעלה, וחוויתי את זה איתה.

"רוני אוהב לספר לי על אותו גבר שאשתו חלתה במחלת נפש, והוא טיפל בה במסירות. יום אחד הגיעו אליו הרבנים, ואמרו לו שאפשר להכניס אותה למוסד ושהוא יקבל היתר לגרש אותה, אבל הוא לא הסכים. הוא אמר שהוא אוהב אותה, ושהיא ממשיכה להיות אשתו למרות המחלה.

"רוני אמנם סיפר לי את זה ממקום רומנטי, דווקא כדי להבין שזה אפשרי אולי בסיפורים, אבל לא במציאות. בעיניי זה כן אפשרי, וגם צריך להיות כך. לצערי, יותר ויותר אנחנו מתביישים בערכים שלנו. כשנמרוד יחזור, טליה תחווה את ההתחדשות של הכול, את החיבור המחודש של הגוף והנפש, חיבור שאני מאמינה בו כל כך".

בכל זאת, מה נותן את האנרגיה?

"הציפייה, האמונה ברגע הזה של ההתחדשות. ואני אלופה בלתפוס את הרגע ולצאת לעולם חדש, להתחדשות, גם כשזה אומר שצריך להשאיר הרבה דברים מאחור, והמון דברים השארתי מאחור.

"יש לי רגעים שהגוף מכריע אותי, כמו אחרי הלידה, ובכלל עייפות, יש הרבה ימים שאני מרגישה חסרת אנרגיות. אבל אני מבינה שבגילנו, יותר ויותר צריך להתניע את הדבר הזה שקוראים לו ללכת קדימה מבלי להסתכל לאחור, ואני באמת מאמינה שאופציות ההתחדשות נמצאות פה לידנו ואצלנו. אוף, לפעמים אני מדברת כמו ארז מ'האח הגדול'", היא צוחקת פתאום בצחוק משחרר, ומרפה לרגע מהאווירה הפילוסופית-מלנכולית.

"אני רעה לעצמי"

במובן מסוים את נמצאת עכשיו בתקופה אגואיסטית בחייך. את חושבת על עצמך, מסיקה מסקנות על עצמך, הולכת בעקבות לבך. אולי זה סוד האנרגיה הנכונה?

"נכון. תמיד הרשימו אותי נשים שחשבו על עצמן, שעושות מה שהן רוצות. אישה לא טוטלית, שלא הולכת עם האמת הפנימית שלה עד הסוף, פחות מרשימה אותי. כבר למדתי בחיים שלי משהו על פמיניזם, ויש בי הרבה ממנו במובן של טוטליות.

"לא תאמיני כמה הגוף שלי חווה את הרגש של טליה, ורק אחר כך קוגניטיבית. שלושה חודשים של צילומים עברו אצלי בגוף אפילו בחלומות. רוני אמר לי ששלושה חודשים הייתי איתם, אבל לא הייתי איתם. נתתי לעצמי להיות מוזנחת, להרגיש כמו אישה ששנים כבר לא קיימה יחסי מין, ושכחה מה זה מבט של גבר וליטוף. רציתי שהגוף שלי ירגיש את זה, וזה הגיע לרמות אמיתיות. היו סצנות שלא היו צריכים לחזור הרבה על המילה 'אקשן'. פעם אחת, ו'קאט'".

החיים שלך הם הסרט. למה לך?

"אמרתי לך, המשחק זה תמצית חיי. דרכו אני חיה ומגלה את עצמי, והיו ימים שזה באמת היה מאוד קשה. בכלל, יש לי קילומטרז' של דמויות לא קלות לעיכול, כמו ב'קדוש', ב'שבעה' ובשני סרטים צרפתיים. כנראה שאני בוחרת לשחק את הדמויות האלו, כי זאת אני, זאת יעל האמיתית, נטולת המסכות.

"אני שומעת שאומרים שאני יפה, אבל היופי שלי לא מעיר אותי בבוקר, או מכין לי ארוחת בוקר, או מנע ממני את המוות של אבא שלי. יודעת מה? אם מצליח לי, ואם היופי שלי לא משקף את הצלקות הפנימיות שלי, אז כנראה שאני באמת שחקנית מאוד טובה.

"דברי איתי על יופי פנימי או על מה שקיים בתוכנו, וזה כבר משהו אחר. בכל אחד מאיתנו יש משהו בנשמה ובנפש, שהוא 'בילט אין' ולא משתנה, לא עם הגיל ולא עם התפקידים. לכן רק מי שישן איתי בלילה ועושה איתי ילדים, ועוד כמה חברות טובות, רק הם יודעים מי זו יעל האמיתית".

היית רעה למישהו?

"אני רעה לעצמי ומחמירה עם עצמי, לא לאחרים. ביצ'ית? אולי לפעמים, אבל רק מתוך תמימות. אני מסכימה עם אלו שאומרים שיש משהו מאוד סקסי ברוע, בקנאה, אבל בעיניי רוע אמיתי הוא מנת חלקם של אלו שחיים בתוך התפל.

"קנאה זה משהו אחר, קנאה היא לא דבר שזר לי. אני מקנאה בנשים שהן קלילות ממני, שיש להן זמן לעשות פילאטיס כל יום או לשקוע ביוגה, דברים שלא יוצא לי לעשות. לפעמים אני רוצה כמוהן לעזוב את הארץ ולצאת לטייל בחו"ל, ולעשות שופינג בלי רגשות אשם. רוני, בן זוגי, אמר לי לא מזמן משהו שנורא כאב לי לשמוע: שאני נורא כבדה.

"הסברתי לו שאולי הייתי יכולה להיות אני אחרת, אם הייתי באה מרקע אחר. קשה לגדול עם הרגישות שלי ותחושת הרדיפות שאני חיה בה, שהן תולדה של מה שקרה לי, ולהיות קלילה. קשה לגדול עם אימא לא קונבנציונלית, בצל אבא שנהרג, לגדל אח קטן, לטפל בסבתא רבא, וכל הזמן לשמוע מסביב שהפוטנציאל שלי הוא להיות נקייה ונעימה. אבל גם על זה אני עובדת בשנה האחרונה, וזה משתפר".

"כואב לי ומכעיס אותי"

העיסוק התקשורתי בהשקעות של בעלה, רוני דואק, מוציא את אבקסיס משלוותה

אם יש משהו שגורם לאבקסיס לזוז בחוסר שקט בכיסא ובסופו של דבר להתפרץ, זה העיסוק, האובססיבי מדי לטעמה, של התקשורת בעושרו של בן זוגה רוני דואק.

דואק צבר את הונו בעסקים בתחום הספנות ברחבי העולם. הוא מתגורר עם אבקסיס ברשפון, ולאחרונה עלה שמם לכותרות בעקבות שתי רכישות נדל"ן משמעותיות.

הראשונה נוגעת לגבעת שחרות שבנגב הדרומי, לבניית כפר נופש ייחודי. "יעל אוהבת מדבר", הוא הסביר, והודיע שישקיע במלון כ-10-15 מיליון דולר, גם למען הציונות הכלכלית וגם למען מימוש השלווה הרוחנית.

הרכישה השנייה היא של הבית האדום ברחוב נחמני בתל אביב, ממשפחת קרסו, תמורת כ-28 מיליון שקל. המטרה: מעון חדש ועירוני למשפחה המורחבת. העובדה שבעבר פעל במבנה בית החרושת לודג'יה הציתה את הדיווחים הלא מפרגנים בתקשורת.

"זה כואב לי ומכעיס אותי", אומרת אבקסיס בתגובה. "במקום להרחיב על פעילותו ההתנדבותית של רוני, שאין עוררין על רגישותו החברתית, כותבים על הבית שקנינו. למה?".

כי זה מעניין אנשים. זה מרגיז אותך?

"כן ולא", היא מהרהרת. "העיתונאים האלו לא באמת מצליחים לפגוע, כי מה שיש לנו הוא כל כך אמיתי. בכלל, אף פעם לא עשה לי משהו מה חושבים עליי. אני בניתי את עצמי לבד, אני אהובה בגושפנקא, ולא בגלל העיניים היפות שלי. בסופו של דבר, אני חיה בשלום עם הטמטום הזה והרפש העיתונאי הזה, כי אני בטוחה שהעיתונאים האלו בטח עושים את זה בשביל כסף, הם הרי חייבים להתפרנס ממשהו.

"את יודעת מה? הם פשוט מסכנים ואני מבינה אותם. נכון, תמיד הרווחתי, והרבה, ותמיד הרגשתי את הקנאה מצד הקולגות שלי והתמודדתי עם זה יפה, ותמיד המשכתי לתת. כי רוחב לב גם מזמין רוחב כיס".

אז מיהי יעל האמיתית?

"אני נמצאת במקום שבו אני רוצה להיות, ולא משנה אם זה ברשפון או במדבר. אנחנו נמצאים בעולם שבנוי על אינטרסים, ואני לא שם, וצר לי שלפעמים לא קוראים אותי נכון. עזבי את היופי, עזבי את החיצוניות, קודם כל יש בי נשמה, והנשמה הזאת היא המדבר ואשקלון ורשפון. זו נשמה שלא יודעת לזייף".

"אני מנסה להבין את המקום החשוך בנפש"

אבקסיס מקימה בפארק הירקון גן לזכר רוז פיזם

לאחר הרצח המזעזע של הילדה רוז פיזם, הודיעה אבקסיס שתקים גן שעשועים לזכרה. בימים אלו החלה בניית הגן, בפארק הירקון בתל אביב. "רציתי להפיח חיים במקום שבו נרצחה הילדה", היא מסבירה.

"הסיפור הנורא הזה נגע בי כאישה, ואני מאמינה שהוא נגע בכל מי שהיא אימא. גייסתי אנשים וכסף, ובקרוב יהיה גן בדיוק במקום שבו נרצחה רוז הקטנה, וישחקו בו ילדים מלאי חיים.

"מעבר לצער הנורא שנגרם לי על מותה של הילדה הטהורה הזאת, היו למקרה הזה בעיניי השלכות חברתיות קשות. לא הפסקתי לחשוב אחרי המקרה מה זה אומר עלינו כאנשים וחברה. אני מנסה להבין את המקום החשוך בנפש שמוביל לדברים הנוראים האלו, כמו מעשי הרצח הפנים משפחתיים ואותם דברים נסתרים מהעין.

"לצערי, המקרים האלו קורים וממשיכים לקרות, והגן הזה יזכיר לנו את זה ואת העובדה שאנחנו חייבים לפתוח עיניים ולקחת אחריות על הסובב אותנו".