המלכה קרולינה

קרולינה היא זמרת פנטסטית, כתבנו וכמו לא חידשנו דבר. כבר גמרו עליה את ההלל בהיותה אחות-נחמה. ובכל זאת צריך לכתוב - יכולותיה המוזיקליות כזמרת, קולה העצום, הופעתה הכריזמטית, המלים זרועות הסרקאזם השנון בשיריה והמנעד העצום בין גוני הלחנים ביצירתה, הציבו השנה, בצאת אלבומה השני "מה אעשה עכשיו", רף גבוה למשפחת הזמר המקומי.

יתרון בולט וייחודי הוא שעל אף שהיא מתמחה בייצור פריטים מורכבים מבחינה מוזיקלית, הן בעיבוד והן בלחן - הדבר לא מונע מהם להפוך ללהיטים. רשימות ההשמעה שמוצפות בה מאז צאת האלבום החדש, הן ההוכחה.

והנה, באה קרולינה למועדון זאפה, בעיר שכונתה על שם מי שהצהיר שמספיק לרצות כדי שחלום יתממש, והוכיחה שאולי באמת אין דבר העומד בפני הרצון. שגם אם הסאונד נורא, התאורן מאבד קשר עם הבמה, עורך הפלייליסט מתרשל בבחירת סדר השירים והקהל מוכה קניידעלך, מצות ושאר ירקות - קרולינה היא יוצרת ופרפורמרית אגדה.

נוסחה מנצחת. קרולינה

בשמלה שחורה ופרחונית א-לה שושנה דמארי, היא עלתה לבמה ופצחה ב"מצפן לבך", המוצלח כשלעצמו, אך בלתי מעורר בעליל, המשיכה ממנו ל"הוא שלי כל כך", שלמרות הקטעים הרוקיסטים החזקים והטובים מאד, לא ממש הצליח לחמם את הבמה והקהל. הסיבה יכולה להיות הסאונד הלא מכוון, שהפך את קטעי הרוק לקקופוניים מדי, וגם העובדה שהוגש קרוב כל כך לפתיחת המופע, בפני קהל שזה עתה התיישב.

ב-"Happiness", שהגיע שלישי, ההופעה הייתה עשויה להתחיל ולהתרומם, וזאת בעיקר בזכות הכלי הכי חזק של קרולינה - קולה האדיר - שהשיר הזה מאפשר להפגין. דווקא כאן כוון המיקרופון לקהל - וזה היה מיותר לגמרי: אלף, הוא לא ממש הצטרף ובית - מי צריך אותו, דווקא בשיר המופלא הזה?

ב"No Blame" היו סולואים מעניינים של המלווים, אבל התאורן הצליח באופן עקבי לכוון את האור בכל פעם לכיוון הלא נכון - להחשיך את הסוליסט, ולהאיר את הנגן שנח באותו רגע. זה יכול היה לשעשע, אבל כשמדובר בקרדיט שמגיע למבצעים, אולי זה לא בדיוק הרגע המתאים לבדיחות.

שפל אחר זימן "יום בו יקום" שהולחן במסגרת פרויקט "עבודה עברית". היה מגיע לו סאונד צלול ולו רק בכדי שנוכל להבין את המלים, שכתבה לאה גולדברג. זה לא קרה.

רגעים מענגים סיפקו הדואט המקסים "הבלדה על אביר החופש ובת גלים", "צר לי צ'רלי" הקאנטרי המקפיץ שהתחבר בחוכמה מוזיקלית ל"מחמאות" הגראנג'י והחזק ו-"Bring it Out".

תנועתה של קרולינה על הבמה כמעט חופשית ושובה את הלב (היא אפילו לא טורחת להצניע את פעולת ניפוח התסרוקת), וגם הגשת השירים מלבבת: היא חלקה עם הקהל את חוויותיה מהטיסה חזרה מליל הסדר בבית ההורים באילת לתל-אביב (קברניטי ישראייר הזמינוה לקוקפיט וזללו את קציצות הפרסה שבהן ציידה אותה אימה), הסבירה (למי שלא הבחין בכך עד כה) שהשיר "אף אחד", שקיבל הפעם ביצוע אופראי-משהו, הוא פרודיה על בנות שאוהבות לסבול מגברים שאוהבים למרר להן את החיים, ושיחררה הבחנות מחודדות על קלישאות ניו אייג'יות - "אני לא בדיוק בטוחה שזה ממש ככה, ויכול להיות שאני טועה. אבל אני מתמקדת בסיכויים שאני צודקת. מה 'כפת לי מהסיכויים שאני טועה?"

הקהל קיבל עידודים אין ספור: "אתם מאד יפים מכאן, כולכם" ועודד בחזרה: "גם את יפה" - ולבסוף גם התרצה לקום ולרקוד, בהדרנים. אנחנו הצטערנו שמישהו שכח לתת לה לשיר את "smile to me" הסוחף והמרשים.

■ קרולינה, יום ד' 31.3 זאפה הרצליה ■