שיילכו לקדאפי, מה זה משנה?

יותר מדי עוסקים בשאלה אם החוקים טובים, יעילים, מוסריים, ופחות מדי, הרבה פחות, בתופעה עצמה ובסיבות להתפתחותה. אני מתכוון לחוקים שאפשר להגדירם מלחמתיים, הגנתיים, התקפיים, ביטחוניים - חוקים שנועדו לשרת בצורה כלשהי את המאבק שלנו בפלסטינים בפרט ובעולם הערבי בכלל.

עוד לא ממש עבר בכנסת מה שמכונה "חוק שליט", וכבר מקודמת הצעת חוק לשלילת חסינות מחברי כנסת שביקרו בלוב ונפגשו עם נשיאה.

אני רואה עצמי פטור מלדון במידת הכדאיות של הצעות חוק אלה. יכול להיות שמאוד צודק לשלול מאסירים ביטחוניים את ההטבות שהם מקבלים היום, שהן מעל ומעבר למגיע להם על פי החוק והאמנות הבינלאומיות. האם זה יקדם את שחרור שליט? על כך אפשר להתווכח ימים ושבועות, וזה מצוין לתוכניות המלל, אבל לא בטוח שזה יעזור לשליט. ואולי כן. ואולי לא.

באותה מידה ייתכן שמגיע לחברי הכנסת שהלכו אצל קדאפי שתישלל מהם חסינותם. ואולי גם יהיה נכון וראוי להעמידם לדין לאחר שהצעת החוק תעבור. ואולי, כפי שסובר יו"ר הכנסת, רובי ריבלין, חוקים אלה מסוכנים בגלל האפשרות שהיום זה אתה, מחר זה יכול להיות כל אחד. אולי.

אותי, כאמור, מטרידה התופעה, כי הצעות חוק כאלה אינן משדרות חוסן. הן מבטאות חרדה גדולה. הצעות אלה אינן מבטאות נקיטת עמדה, הן מבטאות חוסר אונים. החקיקה הפוליטית היא מפלטו של החלש. היא מלמדת שנבחרי המדינה פשוט אינם יודעים מה לעשות. הם כועסים על הערבים שנפגשים עם נשיא לוב, וזה מובן, אבל הפגישות הללו, מבחינה עניינית ומעשית, אינן חשובות משום בחינה. אין בהן סיכון ביטחוני, בוודאי שלא היתה שם התפתחות מדינית משמעותית. אלה פגישות שאינן מדאיגות, אלא סתם מרגיזות מגזרים מסוימים בציבור.

ולעניין שליט - האם מישהו מאמין שחקיקה כלשהי תוכל לעשות מה שלא עשו כל הוויתורים, השיחות והמתווכים? יכול להיות שבאמת לא צריך לתת לאסירים ביטחוניים את זכויות היתר, אבל יש להחליט על כך ללא קשר לשליט.

ההחלטה צריכה להתקבל משום שאנחנו חושבים שהזכויות אינן מגיעות לאסירים אלה. כלומר, זהו צעד שצריך לבצע לאחר מחשבה, דיונים מסודרים, בדיקת כל הזוויות - ורק אז לקבל החלטה. החלטה עניינית, לא אמוציונלית, לא כזאת המונעת מרצון לנקמה או מחרדות אמיתיות ומדומות.

כפי שהדברים נראים עכשיו, הדרך החקיקתית הזאת מבטאת פאניקה, וזה מאוד לא נעים, וגם מאוד מסוכן. החוקים הכי נוראיים בתולדות האנושות הם תוצרים של רגשות כאלה. משטרים דמוקרטיים לקו בתסמונות טוטאליטריות בדיוק מהטעמים הללו. הנאציזם בגרמניה ניזון מהפחדות, ג'ו מקארתי הידוע לשמצה ניצל את הפחד של האמריקנים מהרוסים כדי להפוך את הקונגרס לבית דין מן הסוג השפל והמסוכן ביותר.

אני חושב שבעיות צריכות ויכולות להיפתר באמצעות דרכים קצת יותר מתוחכמות מאשר חקיקה. וכרגע נראה שאולי איבדנו, או שהממשלה איבדה, את התחכום, ובמקומו מביאים הצעות לחוקים האמורים לפגוע באויב, אבל ספק אם יש אויב גדול יותר מאשר חקיקה מתוך חולשה וחולשת דעת.