אלף עורכי דין בחדר אחד

הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב השיקה ארגון בוגרים. כתבנו שרד כדי לספר > דרור פויר

יום ראשון השבוע, שבע בערב באודיטוריום סמולארש באוניברסיטת תל אביב. האירוע: הפקולטה למשפטים משיקה ארגון בוגרים. אבל מה אני אומר ארגון בוגרים? ארגון בוגרים נשמע די משעמם ופרובינציאלי, תודו, אפילו הייתי אומר על סף הגריאטרי. המילה שנכון להשתמש בה היא אלו*מנ*יי (מלטינית, בוגרי מוסד להשכלה), כמו בחו"ל. כבר נשמע הרבה יותר טוב. עוד לא הספקתי לעבור את מפתן הכניסה וכבר שמעתי את המילה הזו ארבע פעמים. בפנים שמעתי אותה עוד משהו כמו אלף פעם, אבל יש מילים שאתה לא יכול לשמוע מספיק מהן. אלומניי.

עורכים לי היכרות עם עו"ד מיכל הרצוג, אשתו של השר לענייני בוז'י וזו שיזמה את הקמת ארגון האלומניי, מהווה את הרוח החיה בו ואף עומדת בראשו. אישה נחמדה מאוד. מלחשים לי שבני הזוג הרצוג נפגשו בפקולטה.

כמעט 12 אלף בוגרים יש לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, שמניין שנותיה כמניין הכיבוש בדיוק, כאלף מהם הגיעו הנה הערב, ואני יודע בדיוק מה אתם חושבים עכשיו, כי אני חושב את אותו הדבר: לבלות עם אלף עורכי דין בחדר, אלוהים, תראו כמה שהדרור פויר הזה סובל עבור כולנו!

הקייטרינג מעולה, והוא מכסה את כל גוני הקשת הקולינרית, מצ'וריסו ועד סלמון, מפירה בטטה ועד פרגית על מצע קוסקוס. כולם אוכלים לתיאבון ומתמנגלים בהנאה. בבר יש משקאות קלים ויין. הערב לא אשתה, הבטחתי לעצמי. אז אני לוקח לימונדה. היא חמה. פיני רובין פה, רן כהן, אילנה דיין, מיכאל בירנהק, דורית ענבר, חנן מלצר, דוד פורר ובנו, דור שני לפקולטה, יוסי גרוס, דורי קלגסבלד - אהוד כאן עד למאוד - אבי פישר, איתי סבירסקי, מיכאל קליינר. חנוך דגן הדיקן. הרבה אנשים יש פה. כולם התלבשו יפה.

אני עובר בין האנשים כמו צל, מצ'וטט לשיחות שלהם, מציץ לצלחות שלהם. עורכי דין הם אלופי העולם בלדבר, כידוע, והפואיה הגדול של אולם סמולארש מתמלא המולת מינגלינג עליזה. מה זה כל האלומניי הזה, אני שואל מדי פעם את בן שיחי המקרי, ומה הערך של כל הערב הזה מלבד הנטוורקינג. בדרך כלל מביט בי בן שיחי בשלב הזה בהשתאות: הנטוורקינג הוא-הוא ליבת הערך של כל האלומניי הזה.

בין לימונדה ליין

הזמן, נגיד את זה בעדינות, לא בדיוק רץ. אחרי תקופה שנראית לי ארוכה למדי אני מציץ בשעון ומגלה שעברו עשרים דקות. כמה מוזר: הספקתי כבר לאכול, לשתות, לדבר עם אנשים, לצאת החוצה, לחזור פנימה, לרדת לשירותים, לעלות, לעשות טלפונים. הייתי מוכן להישבע שעברה לפחות שעה. טוב, אני אומר לעצמי, אולי בכל זאת נשתה כוס יין. אבל היין לא טעים לי בכלל, ואני מחליט להישאר עם הלימונדה.

זה נורא מוזר, לא לשתות באירועים. בחיי שאני לא מבין איך שאר האנשים עושים את זה. אני גם לא מבין את אלה שעומדים עם כוס יין אחת כל הערב. על כל פנים, פיכחותי רק מדגישה את בדידותי. אני יוצא אל פינת העישון אפילו שאני כבר לא מעשן. הרגלים רעים מתים בקושי. נדמה שלכל מקום שאליו אני פונה עומד שם דורי קלגסבלד. אני חוזר פנימה, עושה עוד סיבוב, שותה עוד לימונדה, מנשנש משהו, מפטפט עם עורכי דין ששואלים אותי על מה אכתוב ביום שישי ומתעניינים איך הם נראים בעיניי ומה אני חושב עליהם. יש לא מעט כאלה, משום מה. האמת, אני אומר לאחד מהם, לא נעים לי לומר, אבל אני מעדיף אירועים של רואי חשבון.

רמי ויעל אונגר. גדעון סער. יורם דנציגר. אסתר חיות. יש גם המון צעירים. נוחי דנקנר, בוגר הפקולטה, שאישר הגעה - כך על-פי ההודעה לעיתונות - הבריז גם הפעם. כבר בשבוע שעבר כתבתי על המגמה המדאיגה הזו שבלנופף בשמו של דנקנר כפיתיון לעיתונאים ובסוף הוא לא בא ונגרמת עוגמת נפש, אבל פתאום אני קולט שכבר די הרבה זמן לא ראיתי את האיש באירועים. עניין של חודשים. אולי אני פשוט לא מוזמן לאירועים הנכונים. האמת, אני קצת מתגעגע. אולי אחרי כל האלומניי הזה, בדרך הביתה, אקפוץ אליו לכוס קפה לראות מה נשמע. אני מקווה שהכול בסדר ושמדובר בלא יותר מתקופת התבוננות פנימית.

פתאום אני קולט שאנשים אחרים יכולים לחשוב שנוחי דנקנר ואני זה אותו בן אדם בעצם, כמו סופרמן וקלארק קנט או פיטר פארקר וספיידרמן - אם לנקוב בשמות שני עיתונאים בעלי זהות כפולה - אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאף פעם לא רואים אותנו יחד? אז אני מבקש לנצל את הבמה הזו על מנת להבהיר: אני לא נוחי דנקנר. אני בני שטיינמץ.

כך או אחרת, הזמן ממשיך לזחול אל עבר סוף העולם. על מנת לא להירדם בעמידה אני מספר לעצמי בדיחות על עורכי דין. למזלי מתחילים לבקש ברמקול שניכנס לאולם. תם החלק של המינגלינג, מתחיל החלק האמנותי. אף אחד לא ממהר להפסיק להתמנגל. לוקח המון זמן עד שכולם נכנסים. אני תופס מקום טוב מאחורה. אילנה דיין - בעצמה בוגרת הפקולטה - מנחה את הערב בחן לא מבוטל. היא מצטטת את אלתרמן, ומצהירה כי זהו בית הספר למשפטים הטוב בישראל בכל הפרמטרים. יש הרבה מחיאות כפיים.

אחר כך מראים סרט תדמית. אחר כך נאומים. נואם חנוך דגן, הדיקן, נואם נשיא האוניברסיטה פרופ' יוסף קלפטר, נואם שר החינוך גדעון סער (מחזור 94') - נאום חלש עד למאוד. סער מספר שהיה יושב הספסלים האחוריים ושכל הזמן הריץ קטעים עם צבי האוזר (מזכיר הממשלה דהיום, ד' פ'). נואמת גם שופטת בית המשפט העליון אסתר חיות, וקונה את לב הקהל כולו כשהיא מספרת שהמחזור שלה, מחזור 73', החליטו שכל מי שלא גויס למלחמת יום הכיפורים מאמץ סטודנט שגויס ועוזר לו להשלים את החומר - וכך היא פגשה את בעלה.

אחר כך שלומי שבן שר שניים-שלושה שירים, אחר כך דיין מראיינת את פרופ' נילי כהן, בוגרת המחזור הראשון. משהו-משהו כהן זאת. אחר כך מופע סטנד-אפ משפטי של בוגר המחזור האחרון, בחור מצחיק בשם מוטי אור. אחר כך יוסי מנדלסון מראיין את יורם דנציגר. יש עוד הופעה, של שלמה גרוניך, ועוד כל מיני דברים, אבל פתאום אני מרגיש בבירור שהספיק לי, שממש הספיק לי.

צרו איתנו קשר *5988