אין כדורגל, אין נבחרת, אין דאגות

מישהו עוד זוכר את התלונות על איכות המשחקים בתחילת הטורניר, והפחד העצום מפני מונדיאל משמים? ראיתם את משחקי שמינית הגמר? תשעה שערים אתמול, שישה שלשום. ואיזה שערים! נראה שההגעה לדרום אפריקה, הגובה, הג'בולאני, מזג האוויר והוובוזלות אכן מנעו בסיבוב הראשון מנבחרות למצות את יכולתן. אבל אחרי שהתרגלו לתנאים, וחזרו לביטחון העצמי הרגיל, אפשר לראות תוצאות. כשהמשחק מכריע, וחייבים להיות עם אצבע על הדופק אחרת נוסעים הביתה, הנבחרות פתאום מחוברות, מתקשרות, לוחמות. חוץ מהאנגלים, כמובן.

למי שלא שם לב, הנבחרת הזו, "הטובה ביותר זה שנים" (יש מונדיאל שבו לא מוכרים לאוהדי אנגליה את השטות המופרכת הזו?) ספגה את התבוסה הקשה שלה במונדיאל אי פעם. וזאת על אף המוטיבציה נגד הארכי-יריבה גרמניה, שמשחקת עם דור חדש, צעיר ובלתי מנוסה. השחקנים האנגלים מתבררים, מפעל אחרי מפעל, כאוסף חסר אינטיליגנציה בעליל, מפונק ומנותק מהעולם האמיתי, שמפטמים אותו שוב ושוב בתשבחות כמה הוא טוב. רק על מנת לדקור את הבלון בהזדמנות הראשונה. דוברת האדמיניסטרציה של ממלכת באפוקנג, רפילווה מושי, אמרה עליהם בצער "הם מחפשים רק מה רע. הם אנשים לא טובים", אחרי שאלה הסתובבו באזור בו גרה הנבחרת וחיפשו חסרונות, בעיות וקשיים עבור הנבחרת, בכדי שיהיה להם על מה למתוח ביקורת.

ככה מתקיים "הכדורגל האנגלי", בעצם רק הפרמיירליג: בבועה מנותקת. כדי שיהיו כמה שחקנים אנגלים בקבוצות, משלמים המועדונים סכומי ענק על מספר הכישרונות הקיימים. אלו מצידם מתחילים להאמין שהם שווים את הסכומים המשולמים בעבורם, וכך גם האוהדים. אבל הרוב המכריע של השחקנים שגדלים באקדמיות האנגליות הם בינוניים במקרה הטוב. עד שלא יתחילו להשתמש בסכומי העתק שמכניסה הליגה העשירה בעולם כדי לטפח מרכזי מצוינות, להנחיל שיטות עבודה ואימון מודרניות ולבצע אינטגרציה של העבודה עם נוער ברחבי המדינה, לא תתקרב אנגליה אל נבחרת גרמניה. חוץ מאשר בנושא התירוצים, כמובן. מבחינה זו אין לאנגלים מתחרים. בדרך כלל זה השופט אשם, כמו ב-1998 השער של סול קמפבל שנפסל, ההרחקה של רוני וההפסד לפורטוגל ב-2004, אבל לפעמים זה דייויד בקהאם או דייויד ג'יימס.

הפעם אפילו התירוץ מתקבל על הדעת. השער שהבקיע למפארד אכן היה יכול לשנות את מצב העניינים לחלוטין. אבל הוא עדיין רק תירוץ שמחפה על העובדה שחוץ מעשר הדקות האחרונות במחצית הראשונה, ובעשר הדקות הראשונות במחצית השנייה, האנגלים לא היו על המגרש. ההגנה המפורסמת קרסה והתגלתה ככבדה. מסוט אזיל פשוט ניפץ לרסיסים את ההולוגרמה ששמה גלן ג'ונסון. וג'ון טרי עוד היה ליד הרחבה הגרמנית, בזמן שהכדור כבר פרפר ברשת מאחורי ג'יימס בשער השלישי.

***

במסיבת העיתונאים היה תומאס מולר במצב רוח מבודח. "הכל היה אפשרי גם לפני שנחתנו פה, בכל מקרה יש לי מקום פנוי בויטרינה", השיב החלוץ הגרמני לשאלה למה מסוגלת הנבחרת הגרמנית. יואכים לב הכריז בחגיגיות שזו היתה הופעה גרנדיוזית "אולי הכי טובה מאז שאני מאמן". הלחץ על מובילי הכדור, היציאה המדהימה במהירות מהגנה להתקפה, העקביות והמחץ בהתקפה, השקט הנפשי והחוסן המנטלי, הם בדיוק מה שאין לאנגלים.

זה גם מה שראה ראש ממשלת בריטניה דייויד קמרון, כשישב עם אנגלה מרקל לצפות במשחק. שניהם הבריזו מפגישת עבודה של ה-G20 בטורונטו, כדי לראות את המחצית השנייה ביחד. אבל הם כנראה לא היחידים, כי נשיא טורקיה ארדואן, שכרגיל לא מפספס הזדמנות לפרובוקציה, הכריז ש"מי שעשה את המשחק הוא אוזיל, והוא איש שלנו".

***

בינתיים נשארו ביוהנסבורג המוני אוהדים שלא הצליחו להגיע למגרש בבלומפונטיין, מרחק 400 ק"מ. חלק מהם נתקעו בפקקי התחבורה האדירים שהמשחקים יוצרים, או שלא תפסו מקום על האוטובוסים מפורט אליזבת לנסיעה של 14 שעות, או לא מצאו מקום לינה דרך האינטרנט (להרבה מקומות לינה בדרום אפריקה אין שום אתר או סוכנות מכירות אינטרנטית, או גישה לאינטרנט בכלל). האוהדים האנגלים מתלוננים על הקשיים למצוא טיסות זולות בהתרעה קצרה: הסיום במקום השני גורר נסיעות למקומות לא מתוכננים. לפחות מבחינה זו הקשיים של האוהדים האנגליים הסתיימו.

יורגן הגרמני וחברתו קרינה טוענים שהאנגלים ממילא תמיד מתלוננים, "זה עניין של גישה. לנו לא היו בעיות, השגנו הכל, תמיד הסתדרנו". אולי האנגלים סתם אוהבים להתלונן. אבל העובדה שהמשחקים פרושים על פני כל המדינה הענקית הזאת יצרה להם מסלול עם משחקים ברוסטנבורג, קייפטאון, פורט אליזבת ובלומפונטיין, שכבר עבר מזמן את 3,000 הק"מ. גם המסלול הגרמני עם דרבן, פורט אליזבת, יוהנסבורג ובלומפונטיין לא קוטל קנים. מצד שני, ברזיל שיחקה פעמיים ביוהנסבורג, פעם בדרבן וחוזרת עכשיו ליוהנסבורג. עניין של מזל?

בארי לא כועס. הוא מאוכזב קצת. אבל יצא לו טוב - הוא טס אתמול ממילא חזרה ללונדון. ויבוא שוב לגמר. אוהד אנגליה שרוף עם חולצות, כובע ודגל ענק של קבוצת אוהדים חוליגנית מווסטהאם. כשאני מספר לו שאני מישראל הוא משיב ב"שלום עליכם" רחב, וכשהוא מוריד שנייה את כובע המצחיה אפשר לראות את הכיפה השחורה שלו. "אין מה לעשות. כשפניתי לדת הייתי בן 16, והייתי כבר חלק מהכנופיה. זה נשאר אצלי. אני שרוף על כדורגל. הרבי שלנו לא אוהב את זה בכלל, אבל ככה זה." אולי ראיתם את דגל ישראל תלוי ביציע בפורט אליזבת במשחק של אנגליה? או, זה היה בארי.

ומה עושה חוליגן אנגלי כשהוא לא מעודד את אנגליה עם כוס בירה ביד? בארי הוא רואה חשבון.

***

חופש פעולה הוא המוטו החדש של ה'אלביסלסטה'. מראדונה אמנם לא נתן לארגנטינה שיטת משחק. הנבחרת משחקת כמו ב-1986, באופן כאוטי ולכן בלתי צפוי. אבל יש לה גם חדוות משחק שהולכת וגדלה עם הזמן וההצלחה. הניצחונות דוחפים את הנבחרת קדימה ומשפרים את המנטליות שלקתה בעבר. זה לא רק מסי המצוין, גם טבז, מחמל נפשו של מראדונה, ממלא תפקיד חשוב בתלכיד הארגנטינאי - ועליו יש לתת לדייגו ארמנדו את כל הכבוד.

ארגנטינה היא נבחרת שחוסכת כוח בשכל. כשמספיק לה והיא מובילה, השחקנים מורידים הילוך. ארגנטינה מחזיקה במקרה כזה את הכדור, וזה בדיוק מה שגרמניה לא יכולה לסבול. ברבע הגמר בין השתיים, בשבת בקייפטאון, יהיה לנו שוב מאבק על השליטה בכדור. האם אלו יהיו הכוכבים הארגנטינאים באמצעות היכולות הטכניות האישיות שלהם, או אולי דווקא גרמניה באמצעות מסירות קצרות וחכמות בין השחקנים? זה סוג המשחקים שנשארים בזיכרון, ועושים את המונדיאל למה שהוא.