סופשבוע של קלאסיקות

ראיתי ברזילאים בוכים. וברזילאיות, לבושות ומאופרות בצהוב-ירוק-כחול. בהפסקה הן עוד רקדו, לצלילי להקת המתופפים שהוטסה במיוחד מריו דה ז'ניירו על-ידי מרכז התרבות "ליטל ברזיל". הכל היה מוכן לחגיגות הגדולות, שילוו בהבטחות לקראת אירוח המונדיאל ב-2014. אבל מאחורי החוברות, הברושורים, הדגלים והמוסיקה, זו לא היתה באמת ברזיל. היין והבשר היו דרום אפריקאים, האוהדים הולנדים, וגם הכדורגל לא היה ברזילאי.

זו אולי שמחה לאיד ממי שאידיאל הכדורגל שלו הוא ברזיל 1982, אבל מי שהפסיד ביום שישי את המשחק היה דונגה. ברזיל שלו, ששלטה במשחק, היתה יכולה בכמה התקפות להכפיל את התוצאה, אבל שיחקה בזהירות ואיבדה מומנטום. וכשההולנדים באו, פתאום לא היה לברזיל (לברזיל!) מישהו שייקח את הכדור ויעבור איתו שחקן כדי לפרוץ הגנה בצורה. כי דונגה הרי אסר עליהם לשחק כך. וככה זה נראה. שחקנים שאיבדו אמונה בעצמם ומתפללים לאלוהים לפני הרמת קרן לא עומדים לנצח משחק כדורגל.

את המשחק ראיתי עם מיקו נרונסקי, עטוי בצעיף ברזילאי ומקווה באדיקות לניצחון. יש מי שזוכר אותו בישראל כמוסיקאי בהרכבי ג'אז וכמלווה של אסתר עופרים בפסנתר - אבל היום הוא יינן שעושה יינות יוצאי דופן באיזור היין סטלנבוש הסמוך לקייפטאון. למיקו יש כרטיסים לחצי הגמר בקייפטאון, והוא מקווה בכל מאודו שהוא יזכה סוף סוף לראות את ברזיל. הכי טוב - נגד גאנה הנהדרת. ואחרי שאנחנו מסיימים קרי נהדר במסעדה הודית נחשבת, כדי להתנחם, מיקו אומר, שיש לו עוד תקווה אחת: שגרמניה לא תנצח את ארגנטינה. "גם הולנד וגם גרמניה, אני לא אעמוד בזה", הוא אומר. ואני מקווה, שיש לו עוד מספיק בקבוקי "ימאניה" בבית כדי להתגבר.

***

מאוחר יותר באותו ערב, האפריקאים בכו. מעולם לא היו קרובים כל כך לחצי גמר טורניר המונדיאל, ועוד ביבשת שלהם. זה היה ללא ספק משחק קורע לב. קלאסיקה אמיתית של הגביע העולמי. ששיחה אודותיו בעוד מספר שנים תתחיל תמיד ב'איך'. "איך, אתה זוכר איך גאנה הובילה, ואורוגוואי, כלומר פורלאן, השווה ועוד בבעיטת עונשין? ואיך גאנה כמעט הבקיעה בדקה האחרונה? ואיך סוארז עצר עם היד, ועף באדום, ואיך ג'יאן , כדי ללכת על בטוח, בעט לחיבורים ופגע במשקוף? ואיך הלכו לפנדלים, ואז לעוד אחד, והחמיצו ואז לעוד אחד, והאורוגוואי עשה לגאנה פאננקה?". באמת איך.

בסוכנות השכרת הרכב לראשונה אני לא זוכה לחיוך מצד העובד מאחורי הדלפק. הוא מבואס מדי. הוא מחייך רק כשאני מציין ש'רמבו' שמרצד על מסך הטלוויזיה מאחוריו הוא הסרט המחורבן בהיסטוריה. האפריקאים היו כה קרובים הפעם. גאנה, מי היה מאמין לפני הטורניר. בלי מייקל אסיין, בתצוגה קבוצתית מגובשת עם הברקות, לא במזל ולא בקושי. הם היו ראויים לניצחון לא פחות מאורוגוואי, ורק אותה החמצה במילימטרים בשניות האחרונות של ההארכה - איזו דרך דרמטית להפסיד. אוהדת של אורוגוואי עם דמעות בעיניים מודה בהתרגשות לאוהדי גאנה בקרבם עמדה במהלך המשחק. היא לא תארה לעצמה, שאיש לא יכעס עליה על שהיא מעודדת את התכולים.

***

חזרה ביוהנסבורג, ושוב קר בערב באליס פארק. אבל ההמונים שזורמים לאצטדיון מרגישים מצוין. כמויות הספרדים הפתיעו כבר בקייפטאון - מאחר והאהדה לנבחרת הלאומית היא תופעה חדשה יחסית בספרד. ובאמת, הספרדים שדיברתי איתם מגיעים מדרום אפריקה, ארה"ב וגרמניה, אבל הם נשבעים שיש ביניהם גם ספרדים "אמיתיים" וכי הפופולאריות של האהדה לנבחרת עולה במהירות.

גם המאסה של אוהדי פרגוואי, מדינה עם שישה וחצי מיליון תושבים, עם תמ"ג של 4,100 דולר לנפש בלבד, מפתיעה. יכול להיות שהם הגיעו, כמו הצלמים, כדי לראות את הדוגמנית לאריסה ריקלמה, 'האוהדת מספר אחת' של פרגוואי?

המשחק הלחוץ עצמו לא מפתיע, ומצביע שוב על החוסן המנטאלי והיכולת הכדורגלנית בדרום אמריקה. מי שציפה לניצחון חלק של ספרד התבדה. אחרי הכל, פרגוואי ניצחה את ארגנטינה וברזיל במוקדמות, ויודעת למה היא מסוגלת. ואם השופט היה מאשר את השער החוקי למהדרין של נלסון ואלדז במחצית הראשונה, אולי היינו רואים גם משחק אחר. או אם היה נותן לפרגוואי את הפנדל החוזר שהגיע לה. האמת, שגם לאחרוני הרומנטיקנים של הכדורגל זה מתחיל להימאס. זה יכול להיות המשחק האינטנסיבי שגורם לשופט שלא משתלט עליו לטעות, או שזה דווקא השופט החלש שגורם למשחק להיות לחוץ ולצאת מכלל שליטה.

***

המשחק הטוב ביותר של רבע הגמר המצוין היה בקייפטאון. שלשום ישבתי במסיבת העיתונאים וראיתי את פיליפ לאהם עונה לשאלה, איך גרמניה תתמודד עם מסי והשמות הגדולים של ארגנטינה, כאילו העיתונאים מולו נפלו על הראש. "אנחנו מגיעים מוכנים למשחק הזה. למדנו את המשחק הארגנטיני והתכוננו אליו, לא תהיה לנו שום בעיה להתמודד איתו". הסקאוט אורס זיגנטאלר, שאחראי לחלק גדול מהניצחונות המפתיעים של גרמניה למד בדיוק את נקודות התורפה של הארגנטינאים ואת דרך הפעולה שלהם תחת מראדונה. ממילא המשחק ללא שיטה מסודרת מקל על נבחרת אינטליגנטית כמו גרמניה להתמודד איתו. ולמראדונה אין תכנית פעולה חליפית.

ההפסד של ארגנטינה נחתם כאשר הוא הוציא את אוטמאנדי והחליף אותו בחאווייר פאסטורה. נשאלת השאלה איפה היה הקשר המצוין כל הטורניר, ולמה כדי להכניס אותו צריך להוציא מגן. זה לא מצביע על מערך טקטי, זה סתם ניסיון להגדיל כובד משקל בקישור על חשבון ההגנה, דבר שמאמנים לא עושים מאז תחילת שנות התשעים. הסיבה התבררה כעבור שניות: הגרמנים הבינו בדיוק מה עליהם לעשות, ושוויינשטייגר המעולה טייל להנאתו דרך הרחבה של ארגנטינה, באותו איזור בו אמור היה אוטמאנדי לעמוד. שלוש אפס, והמשחק נסגר.

אגב משחק סגור - מתי בפעם האחרונה ראיתם משחק נוקאאוט כשגרמניה מובילה, ולא מבזבזת זמן? כל מי ששבוי בקלישאות חייב להתפכח ולהכיר בנבחרת החיובית והשמחה הזאת של גרמניה.