מונדיאל הפסיכולוגיה בגרוש

אני מתחיל שיחה עם סוסאן כשאנחנו ממריאים מקייפטאון. שנינו פולטים אנחה למראה אורות העיר המתרחקת, וצוחקים על הסנטימנטליות שלנו.

לסוסאן, מורה למוסיקה מפרטוריה, לאדם מייסון, יינן שמאמין שצריך לתת כבוד לאדמה ומשוחח איתי ארוכות אודות "אובונטו" (התפיסה האפריקאית של אחדות הטבע), ולאליס, בעל האקדמיה לראגבי שבה אני מבקר, יש משהו משותף: הם אפריקנרים. חלק מהחברה הדרום אפריקאית המורכבת לעילא. בעלי המקום לשעבר, שמתחבטים בשאלות כמו מה מקומם בחברה, ואיך עליהם להתייחס לעברם. הם נעימי שיח, מעמיקים, כנים וישירים - וברור שהם אוהבים לחגוג.

אם תשאל אותם על ספורט, כמובן שהראגבי בראש מעייניהם, דווקא הספורט של אויביהם הגדולים, הבריטים. אבל האפריקנרים אימצו אותו לעצמם, והפכו לטובים בעולם. זה מתאים לסטנדרטים שלהם: לאמץ ספורט של אויבים על מנת לנצח אותם בו. אבל יש להם עוד משהו משותף: הם כולם הלכו לראות כדורגל. המשחק של השחורים, של העולם שהתנכר להם. "זה מבדר", סוסאן צוהלת. ואדם פוסק בהחלטיות שהוא "לא מפסיד משחק". זה אירוע שהם חלק ממנו, שהם מאמצים בחום. אירוע שייזכר לדורות כגורם שהדביק את טלאי החברה הדרום אפריקאית על 13 שפותיה ועשרות שבטיה.

אפשר לרגע לשכוח מהמסחור, מחוסר התשוקה והנאמנות, מהמנטאליות החדשה של הכדורגל האירופי, ולהתמכר לתחושה הזו, הנעימה כל כך. הכדורגל, אהוב ליבנו, שוב הצליח להתעלות מעל הגורם האנושי.

כפי שכבר הבנתם, עזבתי את קייפטאון. בלב כבד ורגליים רועדות. למי שעוד לא מכיר את העיר, אני יכול רק לומר - שלושה ימים הייתי באזור הקסום הזה, ופגשתי אנשים נפלאים. חזיתי גם בנופים מרהיבים, שאין לי מה לכתוב עליהם. כי אין לי שום סיכוי בעולם להעביר את תחושת ההדר המלכותית הזאת, את עושר המראות ואת המרחבים הנפלאים. עד אחרון הפינגווינים בחופי סיימונ'ס טאון המקסימה.

***

בלב קייפטאון, במקום מצוין לצפייה מ"הר השולחן", ניצב האצטדיון החדש והאייקוני של העיר - גרין פוינט. זה לא שאין לעיר אצטדיונים. ה"ניולנדס" הוא אצטדיון ראגבי מפורסם, ובאת'ול יש אצטדיון כדורגל מצוין. אבל אחרי שאושר האירוח של דרום אפריקה, נסעו בכירים בפיפ"א לבדוק את האצטדיון, והזדעזעו: הוא נמצא בלב שכונות עוני, בטאונשיפ. זה שאלו האוהדים האמיתיים של הכדורגל במדינה, לא שינה כלום. את זה פיפ"א לא יכלה לעשות לאלפי התיירים, ובטח שלא למצלמות הטלוויזיה. איך זה יראה?

האגדה מספרת שספ בלאטר עלה עם נציגי הוועדה המארגנת למסוק, ויחד הם טסו סביב העיר. עד שבלאטר ראה כתם ירוק ליד החוף ואמר - למה לא פה?

הכתם הירוק, אגב, היה מגרש הגולף - לשעבר - של שכונת סי פוינט. תושבי סי פוינט הם לא אוהדי כדורגל גדולים. למען האמת, לא אוהדים בכלל. אבל מה יש להם לעשות. במקום נוף לים ומגרש גולף, יש להם מקדש כדורגל מתחת לאף, אליו זורמים כל אלה שבימים רגילים הולכים לאת'ול. אבל לזכותם יאמר - הם הצטרפו לחגיגה.

***

טוב, חזרנו לספורט. מונדיאל, אתם יודעים. הדבר המרגש הזה שיצא שוב להפסקה שמזכירה לנו, שלכל דבר טוב יש גם סוף, והוא קרב ובא.

הרבה פרשנים ובעלי דעה הצהירו על טרנדים וגילויים חדשים בגביע העולמי הזה - וגם אני חטאתי בכך. רק בשבוע שעבר מת הכדורגל האירופי, והנה הוא שוב חי ובועט. שלוש אירופיות ואורוגוואי אחת בחצי הגמר - אבל מי שמזלזל ב"סלסטה" עלול להיות מופתע במשחק שלהם מחר מול הולנד.

הצד המנטאלי הוא בינתיים המנצח הגדול של טורניר המונדיאל בדרום אפריקה. הראש מנצח משחקים. ייתכן שיש למיקום הטורניר גם הוא השפעה על העניין. הנבחרות הבכירות לא בבית, האווירה סוערת ומלחיצה. התנאים שונים מכל מה שהשחקנים מכירים: רעש הוובוזלות ומעוף הג'בולאני באמת הורסים כל מה שנשאר מהעצבים הרעועים. וכאן, מתברר למי יש מנטאליות מתאימה למאבקים כאלו. לגרמניה, ברור. זה שהמנטאליות שלהם סבלה מדעיכה איזה עשורצ'יק, זה עניין שאפשר לתקן, והוא אכן תוקן. גם ההצלחה הדרום אמריקאית (עד רבע הגמר) היתה באמצעות חוסן מנטאלי ויכולת להגמיש משחק לפי הצורך, בלי להיות מפונקים. ומפונקים היו כמה וכמה.

כמה דוגמאות? בבקשה. לדרום אפריקאים בבירור אין דרך להתמודד עם לחץ - ולראיה השבירה האיומה שלהם במשחק מול אורוגוואי. במקום להילחם, ואולי לשמור על 0-1 קטן, הם פתחו רגליים והגיעו להפרש שערים כה נחות שכל סיכוי לעלות הפך תיאורטי בלבד. קחו לדוגמא גם את מקסיקו מול ארגנטינה. שער מנבדל של טבז, ופתאום המקסיקנים רודפים אחרי הכדור ואחרי הארגנטינים בלי להגיע לכלום. והדוגמא הקלאסית, כמובן: אנגליה. נבחרת עם אפס חוסן מנטאלי שנשברת שוב ושוב במשחקים ומוצאת תירוצים להפסד. איך כישרונות בעיני עצמם כאלו, לא מחזירים מלחמה אחרי הפסילה הנוראית של השער של למפארד?

אותו דבר קרה גם לארגנטינים: כשמשהו לא עובד, אין להם תוכנית מגירה לשלוף. במקום להמשיך להתקיף בסבלנות הם איבדו עשתונות. התחילו לבעוט מרחוק, לנסות לכדרר ולהעביר - מגינים גרמניים! משוגעים! מסי נעלם והלך, ובדקה השבעים היה ברור שגם אם המשחק יהיה מול חמישה גרמנים במשך שעתיים נוספות, ארגנטינה לא תבקיע.

אבל הדוגמא האבסולוטית, ועדיין קשה לי לכתוב את זה (אם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין) - ברזיל! הקבוצה הענקית והמפחידה הזו, ששיתקה את יריבותיה ללא הינד עפעף, שנראתה בלתי פגיעה - ברזיל של דונגה נשברה מנטאלית. אחרי שער השוויון של סניידר, בעצם של מלו, הברזילאים איבדו את זה. הם יצאו מהזון, התחילו ללטף את הכדור, לנשק אותו, להרים ידיהם לשמיים בתחינה, להתפלל בפינה. הכל הם עשו, הברזילאים, רק לא לשחק כדורגל. לראות את דני אלבס הולך להרים קרן, ובמקום לסובב אותה לראש של נילמאר במהירות האפשרית הוא נעמד ומנסה להפנט את הכדור - זה אומר שאין לשחקנים יותר מה להציע. שהם לא מאמינים בעצמם, וצריכים נס כדי לצאת מזה.

וניסים, את זה אנחנו כבר יודעים, מגיעים תמיד בצד השני.