שיעור לחיים

בשדה התעופה בן גוריון עמד ילד בן שמונה ובכה. לידו ניצבה מזוודה גדולה עם בגדי קיץ וחורף. סנדלים, מכנסיים קצרים, סוודר. הבכי לא הועיל. גם לא המחאות. הוריו חיבקו אותו ושלחו אותו אל המטוס. הפעם הבאה שיראו אותו תהיה רק כעבור כמה חודשים. הביתה הוא ישוב רק אחרי עשר שנים, כדי להתגייס. עד אז הוא יגור, ילמד, יאכל וישחק בפנימייה האריסטוקרטית לילדים יהודים, כרמל קולג'. שם, כך קיוו הוריו, הוא יקבל חינוך "טוב יותר", קפדני יותר, ילמד משמעת, ילמד לפלס את דרכו בחיים, יהיה עצמאי, יהפוך לג'נטלמן.

הילד הקטן הזה, היום בשנות ה-50 המוקדמות לחייו, זוכר היטב את הקולג', אך כמו רבים אחרים שלמדו בו, היום אנשי עסקים מוכרים, לא שש לדבר עליו. המקום שנחשב לאחד ממוסדות החינוך היוקרתיים לילדי האצולה היהודית באירופה, וגם בישראל, הוא יעד שאיש מבין האנשים שלמדו בו לא היה שולח אליו את ילדיו. ולא רק בגלל ששערי הפנימייה נסגרו לפני למעלה מעשור.

כרמל קולג' היה מקום קסום ופסטורלי. מדשאות רחבות ידיים, מגרשי כדורגל, כדורסל, בריכה, מעבדות, חדר אוכל, בתי מגורים. הפנימייה התיכונית היהודית באנגליה נוסדה בשנת 1948 על ידי הרב ד"ר קופל רוזן, וזכתה לתמיכה מצד הקהילה היהודית. היא קנתה לה שם בעולם היהודי בזכות ההישגים האקדמיים של תלמידיה, ואף כונתה "איטון היהודי", על שם פנימיית העילית האנגלית. הבוגר האידיאלי, תוצר החינוך בכרמל קולג', תואר על ידי ד"ר רוזן כ"יהודי בקי בתורה, שומר מצוות ובעל השכלה כללית רחבה, המגלה מעורבות בשאלות השעה".

ילדים יהודים מאנגליה, סקוטלנד, איטליה, צרפת וישראל נשלחו בגיל צעיר ללמוד במקום. את ההורים הם ראו פעמיים בשנה. מה הוא מחיר הגעגועים והמרחק מהעין ומהלב, לעומת חינוך בריטי יוקרתי. בעוד שילדי ישראל הלכו לצופים ושיחקו כדורגל בשכונה, ילדי כרמל קולג' נסעו ללונדון לראות תיאטרון ואופרות. כשהילדים בארץ לבשו מכנסיים קצרים וסנדלים לבית הספר, ג'ינסים או מכנסי ספורט של אתא, בכרמל לבשו מדי בוקר תלבושת אחידה שכללה ז'קט ועניבה, גרביים משוכים עד הברכיים, חולצות מכופתרות וכובעים אחידים.

"הילדים שנשלחו לשם חשבו שזה עונש מההורים על ההתנהגות שלהם. גם אני חשבתי ככה בהתחלה", מספר הנרי זימנד, איש עסקים בינלאומי ומבעלי קבוצת הכדורסל אנדה רמת השרון. יחד עם זימנד למדו בכרמל קולג' עוד רבים שנמנים היום על מה שנקרא "האצולה הישראלית" - ובהם עמי פדרמן, הנרי טייג (מבעלי הילטון), סר פיליפ גרין, הלל צ'רני (מפרשת הולילנד), לני רקנאטי, ארווין אייזנברג ועו"ד רם כספי.

"זה לא היה קל. קיבלתי שם חינוך ספרטני", מספר כספי. "התלמידים גרו בצריפים כמעט ללא חימום, והיה קור אימים. הייתי רץ בלילה למבנה המרכזי שבו שכנה הספרייה, כדי להתחמם ולקרוא. ישנו שם במיטות קומותיים אחת מעל השנייה, ובין המטלות היה עלינו לנקות את החדרים ולסדר את המיטות. האוכל היה בסיסי, שום לוקסוס, אבל זה היה חלק מהחינוך".

מורדות הכרמל בריח אקונומיקה

כרמל קולג' היה אמור להיות בית הספר היהודי האריסטוקרטי הראשון. לא משנה למה נשלחת לשם, כשיצאת משם, יכולת בנחת ללכת לשתות תה עם המלכה. חלק מהילדים שהגיעו למקום היו בנים להורים גרושים, חלקם ילדים "בעייתיים" (שהיום היו מאובחנים כבעלי הפרעת קשב וריכוז), שהוריהם סברו שחינוך אנגלי קפדני יחזיר אותם לתלם, וחלקם היו פשוט כאלה שהוריהם חשבו שערכי יהדות לצד לימודים כלליים, אמנותיים וספורטיביים ברמה גבוהה, הם החינוך הטוב ביותר שאפשר לתת.

ואולם "איטון היהודי", על מעבדותיו ומדשאותיו, גבה מחיר כבד מרבים מהתלמידים שלמדו בו. הילדים הצעירים שנזרקו פתאום לכור ההיתוך הבריטי עם עוד 300 ילדים אחרים, למדו בו לא רק מדעים וספורט, אלא בעיקר לשרוד. ולשרוד משמעותו לא להפגין רגשות. רגשות הם חולשה, וכשאתה חלש, אתה טרף קל. גם ככה קשה לדמיין טרף קל יותר מילד בודד בארץ זרה.

"למדתי מהבוקר עד הלילה, מאור עד החשיכה", מספר כספי. "היה לי קשה מאוד להסתגל לאורחות החיים של פנימייה דתית של נערים בלבד. הייתי מנותק מבית אוהב וגם בחופשות לא נסעתי לארץ, כי ניצלתי את הזמן ללימודים ולהדבקת הפער, בעוד שתלמידים אחרים חזרו לבתיהם. במובן זה הרגשתי בדידות. אבל הצלחתי לסיים את הלימודים בהצטיינות תוך שנתיים".

היו מעמדות בין התלמידים בפנימייה?

"בסוף הלימודים היה call day, שבו כל תלמיד שסיים את לימודיו נשא נאום בפני כל התלמידים וההורים. רוב התלמידים היו ממשפחות מאוד אמידות באנגליה, כך שבאותו יום כל משפחה הגיעה עם הרולס רויס או הבנטלי שלה, כמובן עם נהג צמוד. ההורים היו מגיעים לבושים במחלצות, ממש כאילו הגיעו מבית הלורדים, ואני הייתי שם לבד.

"חוץ מזה, שיטת הניהול בפנימייה חילקה אותנו למעמדות. רוב התלמידים היו 'מן השורה' ורק כ-20 תלמידים, מבין הבוגרים, זכו למעמד גבוה שנקרא פריפקט וסאב-פריפקט. את התואר הזה היה מעניק מנהל בית הספר לפי ראות עיניו, כשבדרך כלל מי שקיבלו אותו היו תלמידים מצטיינים או תלמידים שהוכיחו את עצמם בתחומים אחרים, כמו ספורט למשל. התלמידים הרגילים היו צריכים לסדר לפריפקטים את המיטות.

"גם בחדר האוכל זה הורגש - בראש כל שולחן אוכל ישב תלמיד פריפקט או סאב-פריפקט, והוא היה מקבל ראשון את מגשי האוכל. כך הוא היה בוחר לעצמו את הדברים הטובים, ושאר התלמידים היו צריכים להסתפק במה שנשאר. לפריפקטים גם היו סמכויות שיטור פנימי שהוענקו להם מכוח המעמד שלהם, ומכוח סמכות שהוענקה להם על ידי מנהל בית הספר. הם היו מוסמכים לתת לתלמידים הרגילים הוראות בענייני סדר ומשמעת, גם כשהם היו מבלים בחצר, כמו למשל 'תפסיקו להרעיש' או 'אל תעברו פה'. איך זיהו אותם? הם היו מובחנים מהתלמידים האחרים באמצעות העניבות, שהיו בצבע שונה מהעניבות האחידות של כל שאר התלמידים".

הכסף מהבית שיחק תפקיד ביומיום?

"למרות שרוב התלמידים הגיעו מבתים עם כסף, אסור היה לנו להוציא כספים נוספים, כדי לשמור על שוויון בין כולם. כל אחד מהתלמידים קיבל הקצבה שבועית של 2.5 שילינג. עם הכסף הזה יכולנו בקושי לקנות חבילת שוקולד של קדבורי, שנחשבה אז לפינוק גדול, בחנות קטנה שהייתה בפנימייה".

איזה זיכרון חיובי יש לך מהמקום?

"במובן מסוים הייתי מודל לחיקוי עבור התלמידים האחרים, כי היה לי הכבוד לשחק שח נגד נבחרת איטון, בית הספר היוקרתי ביותר באנגליה. היינו חמישייה מכרמל קולג' נגד חמישייה מאיטון, והיחיד שניצח מבין תלמידינו הייתי אני, וזכיתי לאהדה גדולה בבית הספר. יכול להיות שבגלל זה גם קיבלתי אחר כך מהמנהל תואר של סאב-פריפקט".

מה מהחינוך שם הפך אותך למי שאתה היום?

"החינוך הספרטני חישל אותי. אגב, בית הספר גבל בכפר קטן, ובאחד הימים ראיתי על הגדר של בית את המילים Dirty Jews Go Home. זה זעזע אותי, והגעתי למסקנה כבר אז שאין לנו באמת בית אחר פרט לישראל.

"כשחזרתי לארץ והתגייסתי לצבא, אמרתי לחברים בטירונות שאחרי השנתיים בכרמל קולג' הטירונות היא ממש משחק ילדים בשבילי. חוץ מזה למדתי שם להתחשב בזולת כשאתה עושה את דרכך, למדתי מה זו יהדות, ובעיקר למדתי מה זה רצון, תעוזה ומאבק עיקש למען מטרה".

"לא להראות חולשה"

לא לחינם, כשאני משוחחת עם אחד מבוגרי הפנימייה, שגר היום בשווייץ, הוא לא ממהר להפליג בזיכרונות מהימים שבהם למד שם, למרות שחלפו כבר קרוב ל-40 שנה. הוא גם לא מסכים שאחשוף את שמו. כשהוא מדבר על השנים בכרמל קולג', קולו הופך ללחישה רפה. לרגע נדמה לי שאני משוחחת עם ילד בן 10, ולא עם איש עסקים בינלאומי.

אין לטעות: לא מדובר בעלה נידף, אלא במי שבהינף חתימה מעביר מיליונים מכאן לשם, סוגר עסקאות כשהוא מדלג בין ז'נבה לפריז ולרומא, דמות צוהלת במפגשים חברתיים, מספר בדיחות, משפריץ כריזמה. פתאום כל זה נעלם, והוא משתתק. "היה לי מאוד קשה שם", הוא מספר. "שלחו אותי ללמוד בכרמל כי אבי קיבל חינוך אנגלי בפנימייה, וחשב שזה יהיה הדבר הטוב ביותר עבורי. גדלתי באיטליה, והיות שהגעתי לכרמל קולג' אחרי מלחמת העולם השנייה, צחקו עליי והקניטו אותי על כך שאיטליה הפסידה לאנגליה במלחמה. זה היה קשה מאוד".

יש לך איזושהי חוויה טובה מהמקום?

"כן, זה שהשתחררתי שישה חודשים לפני הזמן".

מה היה כל כך גרוע שם?

"זה היה כמו 'המעגל הראשון' של סולז'ניצין (רומן אוטוביוגרפי שחשף את הזוועות במחנות העבודה של סטאלין, ח"ב). המקום היה כלא של המחשבה והגוף. חיינו במשך שנים עם אותם אנשים כל יום. לא הלכנו הביתה בסוף היום, ויצאנו רק בחופשות. לימדו אותנו לחשוב אותו דבר. קונפורמיות הייתה שם המשחק. לא היה מקום ליצירתיות או למחשבה עצמאית, כי המשמעות של זה הייתה ללכת נגד הממסד. וזה לא משהו שעודדו שם, בלשון המעטה".

מה עשה לך המרחק מהמשפחה?

"כשגרים עם 300 ילדים באופן קבוע, זה מיקרוקוסמוס מאוד מוזר. רוב הילדים הגיעו מצפון אנגליה, והיה מיעוט קטן של ילדים לא יהודים. הרוב למדו שם מגיל 8 עד 18, וכמו בכל מקום שבו יש תלמידים בוגרים יותר, כשאתה קטן אתה צריך ללמוד לשרוד הקנטות והתעללויות מצדם. אז אתה לומד להיות חזק, לא להפגין רגשות, לא להראות חולשה. למדתי שם לא להיות רעב, לא לסבול מקור, להיות קהה. אם אתה תלמיד לא טוב, יש לך מבטא, או שאתה שונה באיזשהו פרמטר, הפסדת במלחמה".

מבחינת התנאים, נראה שהמקום היה די מרשים.

"כך זה נראה, אבל למעשה היינו שם אסירים עם זכויות, כלואים במקום מאוד יפה. היו שם הרבה דברים בעייתיים, כמו האוכל, שהיה דוחה. לפעמים לא היינו אוכלים במשך יומיים, כי זה היה כל כך דוחה. לני רקנאטי באופן קבוע היה בורח בלילה מהפנימייה ללונדון, וקונה לנו פרייד צ'יקן. היינו יושבים כולנו בחדר, מחכים שיגיע כבר עם האוכל, ואז היינו מסתערים עליו. אלו היו רגעים של שמחה.

"בחדר האוכל, למשל, לכלים היה תמיד ריח של אקונומיקה. כשניקו את הכלים לא הקפידו לשטוף אותם, אז באופן קבוע היו עליהם שאריות של נוזל לניקוי כלים. הכוסות, שהיו הפוכות על השולחן, היו נדבקות אליו בגלל שאריות הדטרגנט. אבל אלו היו עניינים פחות גרועים מההתנהלות האישית. אני זוכר שכאשר נפטר אביו של אחד התלמידים כולנו ידענו מזה, אבל משום מה בבית הספר החליטו לא לספר לו באותו יום, אלא רק למחרת. זו הייתה ממש התעללות. כולנו ידענו שאבא שלו מת, חוץ ממנו".

בכל זאת, משהו טוב שאתה זוכר מהמקום?

"אני חושב שהיו אנשים שפרחו שם. בעיקר כאלו שפורחים במסגרות, ונוח להם להתנהל בתוך מערכת עם חוקים ברורים. גם חלק מהמורים היו טובים, בעיקר אלו שהיו נוצרים וולשים. בגלל הקונספט של המקום, שאתה חי במשך שנים עם אותם אנשים וגדל איתם, אתה רוכש חברים לחיים. מצד שני, יש אנשים שלמדתי איתם ולא ארצה לראות שוב לעולם".

ניסית למרוד פעם? לבקש מהוריך לצאת משם ולחזור הביתה?

"תמיד. אבל זה לא עזר. בשורה התחתונה, החיים שם היו מאוד דומים לסרט הבריטי IF (סרט המתאר תלמידים בפנימייה שחווים מסכת התעללויות מצד המורים, ובסופו של דבר מתקוממים, יורים במורים והורגים אותם, ח"ב) - אבל יותר גרוע".

"לא נתתי לילדיי לעבור את זה"

להנרי זימנד, איש עסקים בינלאומי שגדל במונקו, דווקא יש זיכרונות טובים מהמקום. אולי בגלל זה אין לו בעיה לספר על הימים שבהם חלק חדר אחד עם עמי פדרמן, ואף להראות לנו תמונה שלו, לבוש במדי בית הספר. "זו הייתה פנימייה כמו שבאנגלייה האמינו שפנימייה צריכה להיות", הוא מספר. "חינכו אותנו מגיל קטן מאוד להיות ג'נטלמנים, להתנהג כמו שצריך, להיות עצמאיים. היינו גם צריכים לסדר את המיטה. אם לא סידרנו כמו שצריך, היינו מקבלים עונש". אחד העונשים הפופולריים במקום היה מכות עם נעל בית על הישבן. מי שנזקק לעונש חמור יותר, היה נשלח אל המנהל, שם היה מקבל מכות בישבן עם מקל במבוק.

"אני זוכר שאבי אמר: 'אני שלחתי את בני לבית הספר כדי שילמד להתמודד בעולם, ויקבל חינוך טוב'", ממשיך זימנד. "למדנו שם לתת כבוד לאחרים, למדנו מה זה לחיות בלי ההורים, אחרי הכול בגיל צעיר מאוד יצאנו מהבית והיינו צריכים להתמודד עם העולם.

"היום, כשאני מסתכל על זה במבט לאחור, זאת הייתה חוויה טובה. למדנו בבניינים חדשים עם מעבדות לביולוגיה וכימיה, האוכל היה מסודר, הייתה קבלת שבת כמו שצריך. יצאנו לראות אופרות, תיאטרון וקונצרטים בלונדון. בבית הספר היה חדר מוזיקה גדול, הייתה ספרייה גדולה ויפה עם המוני ספרים, והכנת שיעורי הבית הייתה מרוכזת. כל ערב אחרי הארוחה כולם היו יושבים באולם אחד, ומכינים שיעורים".

היו מעמדות בבית הספר?

"למרות שבבית הספר למדו גם עשירים וגם עניים שהגיעו עם מלגות, לא הייתה תחושה של מעמדות. כולנו לבשנו את אותם מדים. לא הייתה את התחרות שיש היום, שכל אחד רוצה להתלבש יותר יפה מהשני, ועם מותגים".

היו גם חוויות קשות?

"מפעם לפעם היו רגעים קשים בגלל המרחק מההורים, אבל התמודדתי עם זה, התרגלתי, עד כדי כך שלפעמים בחופשות הייתי נשאר בלונדון במקום לנסוע הביתה להוריי, בבריסל. יש אנשים שהיה להם קשה בחודשים הראשונים, בכו הרבה, ואז עזבו".

איך התמודדת?

"בעיקר באמצעות החברים. אתה רוכש חברים טובים שם, אחרי הכול אתה גר איתם בחדר מהיום הראשון. בהתחלה, בגיל צעיר יותר, גרנו בחדרים של שמונה, וכשהגענו לגיל 15 עברנו לחדרים של שניים. ברגעים הקשים, החברים תומכים בך. עד היום אני בקשר עם חלק מהילדים שהיו איתי בכיתה. לפני כמה שנים עשיתי מסיבה לבוגרי הפנימייה, פרסמתי מודעה בעיתון וקיבלתי המון טלפונים. למסיבה הגיעו 600 איש".

היית שולח את ילדיך לשם, או לפנימייה דומה?

"לא. אני לא נתתי לילדים שלי לעבור את זה, כי אני בדעה שהיום הדברים קצת השתנו. חוץ מזה רציתי שהם יגדלו כולם ביחד במקום אחד".

"הסביבה הברברית הישראלית"

כמו בכל בית ספר או פנימייה שבהם יש ריכוז של בנים, ישנו גם ריכוז של מעשי שובבות. מלבד רקנאטי האמיץ, שהיה נמלט מהמקום כדי להביא לחברים עוף מטוגן מלונדון, החברים היו נוהגים להתפלח לכפר הסמוך, שוב, כדי להביא אוכל סיני.

גם פצצות סירחון בכיתות היו עניין שבשגרה, ופעם, בהנהגתו של רקנאטי, גנבה החבורה סירת מרוץ ממעגן סמוך, ונסעה לעיר כדי להצטייד באוכל ולבלות, לא לפני שהחזירה את הסירה הגנובה חבוטה במקצת. "פנימייה זה משהו שנותן ומלמד הרבה דברים, זה בונה אופי", הוא הסביר בעבר. "בסך הכול אתה לומד לחיות באופן עצמאי, להתמודד עם החיים, כי להיות בפנימייה עם ילדים יכול להיות דבר מאוד אכזרי".

לישראלים, מספר איש עסקים אחר, היה קשה יותר, בעיקר לאלו שהצטרפו לפנימייה בגיל מאוחר. התרבות, המשמעת והמדים לא התיישבו עם האופי הישראלי הסוער והמשוחרר, שלא הורגל לעמוד כשהמורה נכנס לכיתה ולקרוא לו סר. "זה לא התאים לסביבה הברברית הישראלית", הוא אומר. כנראה שלמרות הביקורת, משהו מהחינוך האריסטוקרטי בכל זאת "נדבק".

רבים מבין אנשי העסקים שעמם שוחחתי מספרים כי שנות הלימוד בכרמל קולג' עיצבו את אופיים באופן שהשפיע מאוחר יותר על אספקטים רבים בחייהם, בעיקר כאנשי עסקים. "למדתי לשמור את הרגשות בפנים, וזה מסייע מאוד כשאתה עושה עסקה או מנהל משא ומתן", סיפר לי אחד מהם. "אתה לא מתרגש, או צועק, או מתעצבן, אלא לעתים רחוקות. הבעיה היא שזה בא לידי ביטוי לא רק בעסקים, אלא גם בחיים האישיים. באותו אופן שאתה לא מתעצבן בקול רם או 'מאבד את זה', אתה גם לא מפגין רגשות חיוביים באופן מוחצן. זו חרב פיפיות.

"זה הופך אותך לקשוח, לדפנסיבי, מה שנקרא 'קול'. קשה מאוד להסביר מה זה בשביל ילד קטן לבלות כל כך הרבה ימים ולילות, חודשים ושנים, רחוק מהבית, בלי ההורים. נכון שקיבלנו שם חינוך ברמה הגבוהה ביותר, רובנו המשכנו משם ללימודים גבוהים והפכנו לאנשי עסקים מוצלחים, אבל היה לזה מחיר נפשי".

כרמל קולג' נסגר ב-1997 בשל קשיים כלכליים. מנהלים התחלפו, רמת הלימודים ירדה והמוניטין שלו כ"איטון היהודי" נפגע. למרות שבשלב מסוים פתח בית הספר את שעריו גם לבנות, הוא איבד את הנכס המוביל שלו, היוקרה, והסגירה הייתה בלתי נמנעת. עד היום לא נמצא תחליף לכרמל קולג' ברחבי העולם, ואם תשאלו חלק ניכר מבוגריו, טוב שכך.