ישראל גוריון | זמר

"היא הייתה אומרת לי, למה אתה מסכם ככה ולא ככה", צוחק גוריון, כבר בן 74, לא להאמין. עם אותם תלתלי כסף, מבט ילדותי תמים, גוף נערי במכנסי ברמודה, גופייה ומשקפיים עגולים - נראה כמו ליצן עצוב שצוחק על החולשות הכלכליות שלו. "אז אמרתי לה, אם את יודעת מה לעשות, תעשי את זה את".

ובכל זאת, היא לא נושאת בתואר מנהלת אישית.

"לא ממש. היא בעניין של לסדר את לוח ההופעות, להתווכח על מחירים, להשקיע ולנהל את הכסף. במקביל, אני עובד עם אמרגנים שונים לכל מופע שאני מעורב בו, ועבדתי דרך ייצוג 1 בכל מה שקשור בבימוי".

למה אתה נותן לאחרים לעשות את זה בשבילך?

"לדבר על כסף ולהתווכח על מחירים עושה לי לא נעים. אני בא מבית סוציאליסטי. אבא, שהיה מפא"יניק, לא הסכים שאלך עם החבר'ה להכשרה, ושלח אותי ללמוד הנדסת אווירונים בכנף 21 בחיפה כדי שיהיה לי מקצוע ביד. אחר כך ההורים רשמו אותי ללימודים בארצות הברית".

יוסי בנאי, שהיה שלוש שנים מעליך בצופים, כמעט הצליח לשנות להם את התוכניות.

"אני הייתי אקורדיוניסט. וכשהאקורדיוניסט המיתולוגי של להקת הנח"ל עזב, יוסי המליץ עליי. הייתי בטירונות, ואמרתי משפט מטומטם: 'יש לי תוכניות אחרות בצבא'. את ההופעה הראשונה עשיתי במחנה נוער בינלאומי באנגליה, אחרי השחרור, מול אלף איש. עשיתי חיקויים של המדריכים, שמעתי את הצחוקים ואת מחיאות הכפיים, חזרתי ארצה, ואמרתי שאני רוצה להיות שחקן".

חשבת על העתיד הכלכלי שלך במקצוע?

"לא. הייתי חסר אחריות, עם הרבה חלומות. התקבלתי ללהקת הפנטומימה של ג'וליאן שגרן, לא היה לי מה לאכול ואיפה לגור, ולפעמים הייתי ישן בספסל האחורי של אוטובוס לא נעול של אגד. ג'וקי ארקין (פנטומימאי וכוריאוגרף, ל' ר') סידר לי לעשות ערבי שירה בציבור עם גיטרה במועדון התיאטרון, הייתי סטטיסט ב'רומיאו ויוליה', הרווחתי כמה גרושים ושכרתי חדר. בני אמדורסקי, שהיה נהג משאית מק דיזל ועשה איתי ערבי שירה עד הבוקר בירושלים, הגיע לתל אביב. שאלתי אותו מה יהיה עם המשאית. הקמנו את הדודאים והפכנו מיד להצלחה בלתי רגילה. הרווחתי פי ארבעה מאבא שלי".

בני התעסק בצד הפיננסי.

"הוא היה אומר, אני האיש הרע. אחר כך עבדנו עם משרד ההפקות של גורביץ'".

איך ידעתם שלא דופקים אתכם?

"לא ידענו. בני ראה פעם צ'ק של מישהו ששילם חצי ממה שסוכם איתו. תראי מה קרה לאריק איינשטיין, לריטה. עד היום יש אנשים שנותנים צ'קים בלי כיסוי. עשיתי קלטת על חיות, קיבלתי סכום מסוים, והיו אמורים לתת לי תוספת אחרי מכירות של 25 אלף עותקים, והבן אדם נעלם. הכסף חשוב. כסף זה שקט כלכלי שמאפשר לך לעבוד. בתקופה של גידול הילדים והמשפחה עשיתי עבודות שלא הייתי עושה במצב אחר, כי הראש טרוד. ואני לא מדבר על עושר. אני לא עשיר, אבל יש לי מספיק כדי ללכת לתיאטרון".

הצלחת לחסוך?

"הודות לאשתי חסכתי מההתחלה. היא עשתה חסכונות שהתחילו להצטבר, קרנות, אני לא יודע איך קוראים לזה".

למה אתה לא יודע?

"זה סוג של סנוביזם. יש לי בעיה לזכור שמות של אנשים, וקשה לי לאחסן אינפורמציה. בעבודה אני עובד אינטואיטיבי ואמוציונלי בגלל שיש לי הפרעת קשב וריכוז".

מתי גילית שאתה סובל מהפרעת קשב?

"הייתה לי תמיד, רק לא ידעו איך לקרוא לה. בכיתה הייתי יושב ובוהה ולא שומע מה קורה סביבי. אני לא יכול ללמוד טקסט בצורה טכנית, אלא רגשית. דווקא במתמטיקה הייתי טוב, אבל יש לי נטייה להיסחף לפרויקטים ולהיבלע בהם. יום אחד הרגשתי תשוקה בלתי מוסברת לציור; למדתי לרשום במשך שלושה חודשים, והציור הוציא אותי מכלל פעולה עד שחנוך לוין קרא לי להשתתף ב'פופר'".

כסף היה פרמטר בבחירות האמנותיות שלך?

"אף פעם לא הגעתי למצב שהייתי צריך לקחת הלוואה כמו אמנים אחרים, אבל כשיש משבר כלכלי, כמו האחרון, הייתי צריך למכור ניירות, וכן, הייתה חרדה. מצד שני, הייתה תקופה שחלמתי לנסוע לפריז ולעבוד עם פיטר ברוק (במאי אנגלי, ל' ר') ולא היה אכפת לי לחיות מהיד לפה. בסופו של דבר, כשאתה עושה דברים שמלהיבים אותך, כשהמוח יוצר, מפרה וחושב, אתה לא מתחשבן. זה שווה מיליונים. את יודעת, עבדתי עם תיאטרון של חובבים, אנשים מסודרים, עם כסף, שכל אחד מהם חיפש משהו בשביל הנשמה. כסף זה לא הכול".

ההופעות עם בני אמדורסקי היו הכנסה יפה, ואז הוא נפטר.

"עשינו דברים בנפרד, הוא הופיע לבד, אני לבד, פתחתי קפה והוא שר אצלי, הוא פתח מקום, אבל היינו מופיעים הרבה בחו"ל. תמיד שמרתי על סוג של עצמאות. לא הייתי תלוי בו כלכלית. הוא היה חרוץ, יזם יוצא דופן, איש עם ראש שידע לחבר דברים, לדחוף. כשהופענו, הייתה דרישה של הקהל לשיר שירים מ'גשר הירקון'. יום אחד אני מגיע אליו ורואה את חנן יובל, ובני אומר לי, אנחנו עושים את 'השלושרים על גשר הירקון'".

"החברים של בני" בא כדי למלא את הוואקום שהשאיר?

"לא. המופע התחיל בערב במלאת שנה למותו, סוג של ניסיון, שזכה להצלחה גדולה. היה טבעי שנשיר יחד, כי הופענו הרבה בעבר".

והמופע שלך "ישראל גוריון ואסף אמדורסקי שרים דודאים"?

"יצא אוסף של הדודאים, מארז של חמישה דיסקים, וביקשו ממני להביא אורחים למופע קידום מכירות. גבע אלון הסכים, וחשבתי על אסף. שרנו שלושה שירים, וזה היה מדהים. משהו זז בלב. זו חוויה לעבוד איתו. הוא רציני, והתעקש לשמור על העיבוד הווקאלי המורכב של בני. עבדנו עליו חצי שנה. מסכן, הוא נקרע. היינו עובדים כל הלילה, ובבוקר הוא היה מטפל בילדות".

מי מימן?

"אנחנו. גורביץ' עשו יחסי ציבור, ובדיוק צילמו את הסרט על אסף 'הבן של בני', שליווה אותנו ויוקרן בקרוב בהוט".

יש היום געגוע לנוסטלגיה.

"באים למופע גם המון צעירים".

בגלל אסף.

"אולי כמה באים לראות אותו, אבל החומרים שלו בדרך כלל כל-כך שונים. המופע עובד בינתיים יפה. אנחנו מתגמשים בלוחות הזמנים לפי הפרויקטים של כל אחד מאיתנו. עשינו תחשיב כלכלי, ואילו לא היינו עומדים בו, במימון ההרכב שיש על הבמה, לא היינו עושים אותו".

גם כשאתה מביים אתה צריך לעמוד במסגרת כלכלית.

"אז יש ויכוחים עם ההפקה, ולפעמים אני מתעקש על דברים, כי אני אוהב ללכת לאיבוד כדי למצוא את הדרך מחדש. שיהיה אתגר".

חוסר מיקוד הוא לא כלכלי.

"אבל זה כיף. מצד שני, אני מביים מאוד מהר".

זה משתלם?

לא רע. אם אני עושה עיבוד למחזה זה משתלם יותר".

בדיעבד, מיצית את הפוטנציאל שלך?

"אין דבר כזה. אתה כל הזמן רעב".

היית מנהל את עצמך אחרת?

"אין משהו ספציפי שאני מצטער עליו. אולי טעויות בבחירת שחקנים, שלא הערכתי כישרון של אנשים, פרויקטים שזלזלתי בהם. הייתי חוסך את הכסף מהדודאים. אני זוכר שבני אמר לי, בוא נקנה דירה בצפון תל אביב ב-5,000 לירות, ואני אמרתי לו, בשביל מה לי דירה על הראש? הייתי ילד שלא חשב על כלום. אני כנראה גם עצלן מטבעי. אוהב שאחרים יוזמים ומזמינים אותי להשתתף. כשהתחלתי להופיע, המוטיבציה האמיתית הייתה להתחיל עם בחורות. לא חשבתי שעובדים כל-כך קשה. אני תמיד אומר שאילו שחקן היה משקיע את כמות העבודה וההשקעה שלו ביזמות עסקית, הוא היה מיליונר".

למה אתה לא עשית הסבה לעסקים?

"אנשים עושים הסבה מקצועית כשלא הולך להם. אני הצלחתי".