תזכירו לי, איפה פה הקו האדום?

אז רגע, לא הבנתי. אולי מישהו יכול להסביר. צחי הנגבי: הפסיד או ניצח?

מצד אחד, הוא הורשע בעדות שקר. מצד שני, הוא זוכה מאישומים אחרים. המציאות היא פעמים רבות מורכבת, אבל מה לעשות שהתקשורת צריכה שורות תחתונות? לכן, למרות שהואשם בעבירה חמורה שאפשר גם לשבת בגללה בכלא, הנגבי הופיע השבוע בתקשורת כסוג של מנצח, שאם ירצה, עוד יוכל אולי יום אחד גם להיות ראש ממשלה.

את הנגבי קצת קשה להאשים בניצול השטחיות הטבעית של הכותרות, כי בינינו - אם אפשר, אז למה לא? אצלנו, כשאפשר לקחת משהו - פשוט לוקחים. נראה כי באיזשהו מקום אבד לנו הקטע הזה, הקול הפנימי שאומר לך שלפעמים עדיף לשתוק ושיש דברים שפשוט לא עושים.

אצלנו עושים הכול, ודוגמאות לא חסרות. ח"כ חנין זועבי, למשל, הרשתה לעצמה להשתתף במשט שנוהל על-ידי ארגון טרור שהצהיר כי הוא יילך נגד החוק כפי שמפרשת אותו מדינת ישראל. המשט הזה גרם נזק רב למדינה, אותה מדינה שזועבי נבחרה לייצג את הרשות המחוקקת שלה.

החוק אומר שסיעה נפסלת כשהיא תומכת במאבק מזוין של ארגון טרור כנגד ישראל. האם זועבי עברה על החוק? שאלה טובה. הרי את החוק אפשר לפרש בכל מיני צורות, והשטח האפור הוא כר מאוד נוח להתפרע, מקום נפלא לפעולות קיצוניות.

בעקבות זאת נשללו חלק מזכויותיה של זועבי, וזה כמובן גורר תגובות קיצוניות נוספות, כמו זו של ח"כ אנסטסיה מיכאלי, שבחרה להצטלם לעיתונות כשהיא מניפה תמונה של זועבי על דרכון איראני. מישהו אמר חופש הביטוי? אצלנו הוא הפך לקרקס הביטוי. נדמה שבלי להשתמש בו באיזושהי פרובוקציה, הוא כבר לא באמת שווה שום דבר.

הפוליטיקאים שלנו הם נבחרי העם. הם בסך-הכול מראה של כולנו. קיצוניות גוררת קיצוניות גדולה יותר, וכך התרגלנו לחיות. אנחנו יכולים להסתכל על הפוליטיקאים שלנו ולהיגעל, לשחק אותה כאילו אנחנו שונים מהם לחלוטין, אבל עם יד על הלב - האם מישהו מאיתנו באמת טוב מהם ביום-יום שלו?

כמה מאיתנו שומרים על "רגולציה עצמית", ולא יורדים נמוך סתם בגלל שזה אפשרי? על הכביש, בבית, בתחרות פרועה ודורסנית אחד מול השני בעבודה - בסופו של דבר, "אתה תרד נמוך ואני ארד עוד יותר" היא התפיסה שכמעט כולנו חיים לפיה.

אנחנו מצדיקים את מעשינו בסיסמאות הדמוקרטיה: חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת, שוק חופשי. אבל אנחנו שוכחים דבר אחד פשוט - הדמוקרטיה פועלת יפה כשמכבדים אותה. כשנותנים לה לחיות בשגרה נורמלית, עם גבולות. בקצוות שקרובים לגבולות היא הופכת לבעייתית, למלאת שאלות. אז מה אנחנו עושים? לוקחים אותה רק לקצוות, והופכים אותם לשגרה שלנו.

את חופש הביטוי, למשל, מיצינו מהמקומות הכי מכוערים שהוא יכול להגיע אליהם. חברי הכנסת שלנו הוכיחו לנו שאפשר לקחת אותו רחוק. רחוק מדי. ומה עם, נניח, קצת לכבד אותו? כבר שכחנו שזאת אופציה. אולי בגלל שבדרכים הקיצוניות שלנו, אופציה מינורית, שקטה וערכית היא פשוט לא רלוונטית.

אף אחד כבר לא מרים גבה כשח"כ אחמד טיבי משמש כסוג של דובר או מעביר מסרים מהמשט התורן, הלובי, שתוכנן לנהוג נגד החוק בישראל ולפרוץ את המצור על עזה. הוא כבר עשה זאת בעבר, ומן הסתם יעשה זאת שוב. הקיצוניות הפכה מזמן למיינסטרים שלנו, רק שאנחנו מתעלמים מהעובדה שמי שחי בקצוות לאורך זמן, הורס את עצמו.

בארה"ב חופש הביטוי מושרש הרבה יותר עמוק בחוקה מאשר אצלנו, ואיכשהו, שם מתקיימת תרבות ששומרת עליו. שלא לוקחת אותו כל הזמן קרוב לגבולות, למקומות שבהם הוא הופך למכוער. שם יש עדיין, כנראה, כמה אנשים שזוכרים שיש דברים שפשוט לא עושים, גם אם מותר.

מתי שכחנו איפה עוברים הקווים האדומים שלנו? הם מזכירים את הקו האדום של הכינרת. מסתבר שתמיד אפשר להוריד אותו עוד קצת, אפילו כשנדמה שהוא ממש נמוך. גם בתרבות שלנו - בכל פעם שמישהו עובר את הקו האדום שלו, מיד יהיה מולו מישהו אחר שירגיש צורך עז לרדת עוד יותר.

לא רק טיבי, זועבי, מיכאלי או הנגבי. צריך לקחת בחשבון שכל מעשה קיצוני של כל אחד מאיתנו תמיד יגרור קיצוניות מנגד. במיוחד כי מעשה קיצוני הפך לדרך היחידה לקבל כותרת, תשומת-לב, מצרך שכולנו רוצים.

כולם במשחק, יורדים נמוך, משטיחים, חיים בקצה, לא שוקלים לעצור. רק הדבר היחיד שאנחנו לא זוכרים הוא שאיפה שהוא שם למטה נמצא גם הקו השחור. אליו אף אחד לא רוצה להגיע, אותו כבר אי-אפשר יהיה לעבור.

lilac-s@globes.co.il