שיעור מולדת

מאז מלחמת ששת הימים תפח המותג פטריוטיות - עד שקשה להבחין בינו לבין לאומנות

יכול אדם להיות פטריוט גדול של קבוצת כדורגל, של משקה, סוג בירה, מאכל, סיגריות מסוימות, כלי תקשורת כלשהו, מקום עבודה וכך הלאה. אנחנו מדברים כאן על פטריוטיות, על המותג פטריוטיות, במובן הראשוני - של המולדת.

פטריוטיות בהוראתה המילולית והמיידית היא מחוייבות ונאמנות למדינה עד כדי נכונות להקריב את החיים עבורה. נו, מה עוד תבקשי מאתנו מכורה?

מחקרים חברתיים שנערכו בישראל בשנים האחרונות העלו כי קיימת - עדיין קיימת - אצל מרבית האזרחים נכונות רבה להישאר בארץ, לבנות ולהיבנות בה, להילחם על קיומה ואפילו למות למענה. לעומת זאת, קיים רצון קלוש, הולך ופוחת, להצדיק את המדינה, לדבר בשבחה, להתגאות בה.

אפשר לאתר בקלות את הסיבות לכך, קיימים אין-ספור הסברים מגוונים ומנומקים, אבל קו השבר - ויסלחו לי אנשי ארץ-ישראל-השלמה - הוא הכיבוש. נקודת התורפה, יסלחו לי בימין המדיני, היא צדקת הדרך.

בעולם המערבי, בשיח באנגלית, נקראת מדינת ישראל המקורית, זו של טרום מלחמת ששת הימים, של 67', " Proper Israel" - שפירושו ישראל הנכונה, התקינה, המקובלת על העולם, או לפחות על מרביתו.

ישראל של 67', עם תיקונים כאלה ואחרים, מקובלת גם על אזרחיה היהודים, מלבד אלה שתובעים יותר, ועל אזרחיה הערבים, מלבד אלה שרוצים שהיא לא תתקיים כלל.

טשטוש קו הגבול יצר טשטוש מושגים וערכים. קשה היום לאבחן פטריוטיות מלאומנות. פעם, כשהיה קו גבול ברור ומובהק, יכול היה המשורר יהודה עמיחי לשורר כך: וידענו היטב כי הגבול הוא קרוב ואסור לנו שם.

המלומד אלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל הזהיר בזמנו כי כאשר מדינה מדמה את עצמה למעצמה - כל אזרח בה מדמה את עצמו למעצמן, מעצמה של איש אחד. מעצמן ביחסיו עם חברו וביחסיו עם המקום, מעצמן על הכביש, במגרש החניה, על חוף הים, בזירות המסחר, בבורסה לניירות ערך.

ההיסטוריה הצבאית מלמדת כי המוטיבציה הגבוהה ביותר נגזרת מהמטרות הקיומיות ביותר. ככל שמטרות המלחמה מתרחבות, כך, ביחס ישיר ממש, נגרעת המוטיבציה. על קיומה של המולדת - ייהרג ובל יעבור. כיבושיה של המולדת, שטחיה הנוספים, התנחלויותיה, יומרותיה ההיסטוריות - זה כבר סיפור אחר.

קל להיות פטריוט של מדינת לאום, יהודית-דמוקרטית, חרף פגמיה וליקוייה, חולייה ושחיתויותיה. קשה יותר להיות פטריוט של מדינה דו-לאומית, או טרום דו-לאומית, או חלילה מדינת אפרטהייד.

המחזאי יהושע סובול כתב את "השיר המטורף של הארץ", שבו הוא שואל איפה הארץ ההיא שקראו לה קטנטונת? נכון, יש בשירו זה של סובול קינה נוסטלגית פרטית, געגוע לנעורים שלא ישובו, לקרעים של ילדות, לשמחת הפשטות - אך בעיקר לישראל של פעם.

הפזמונאי אהוד מנור ז"ל, שאיננו מוחזק כמטיף פוליטי ואשר ביכה בחינניות את הילדות בישראל הישנה, כתב את השיר המפורסם "אין לי ארץ אחרת": "אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת. לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה", התנצל מנור והתחייב: "לא אוותר לה, אזכיר לה, עד שתפקח את עיניה, עד שתחדש את ימיה".

אכן, כן, כדי לחדש את ימי הפטריוטיות, צריך קודם לחדש את ימי הפטריה (המולדת).

* הכותב הוא פרשן חדשות ערוץ 2

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988