דני ליטני | זמר

לפני שלושה שבועות קיבל דני ליטני תעודת "אזרח ותיק", או בשם קצת פחות מכובס, תעודת פנסיונר. אנשים אחרים בגילו, 67, היו נכנסים לדיכאון בגלל חותמת הזקנה הרשמית, אבל ליטני, שכבר הספיק לחלות בסרטן, לעבור התקף לב, מרכיב מכשירי שמיעה בשתי האוזניים ועונד סביב הצוואר מגבר מיוחד כדי לשמוע את השיחות בסלולרי שלו, מאושר. "יש לי הנחות באוטובוס", הוא צוהל, ונראה כמו פעם, עם הברק הממזרי בעיניים, האפיל ושמחת החיים שהפילה הרבה בחורות, "ואולי גם יקומו לכבודי באוטובוס. אגב, ארבעים שנה לא עליתי על אוטובוס".

אין טיפת עצב על אובדן הנעורים?

"השקפת החיים שלי היא שאם יש משהו שאתה לא יכול לשנות, צריך לזרום. עד שימציאו את סם הנעורים, אני כבר לא אהיה. הבן שלי, בן 11 וחצי, כבר יחיה עד 150".

היית רוצה לחיות עד 150?

"שאלה מצוינת. אילו הייתי יכול לחיות במצב של גיל 40-50 הייתי שמח".

ואתה מצליח לשדר אופטימיות.

"משתדל, אבל בטח שהגיל מפריע. כואב פה, שם, הלחות הורגת אותי. אני לא יכול לשנות את זה".

אתה לא נותן לבעיות בשמיעה להפריע לך בהופעות. איך עושים את זה?

"לגוף האדם יש הסתגלות משלו. בחומרים שאני עושה כבר הרבה שנים אני מרגיש את הלחץ בגרון אם אני מזייף. אני שומע שברי טונים פה ושם. עם דברים חדשים יש לי בעיה. תקשיבי, אני אעשה עוד תקליט אחד גם בלי לשמוע".

כמה הופעות יש לך בחודש?

"בחודשים טובים שש-שבע, בגרועים שלוש-ארבע. אני מופיע עם הגיטריסט שלי גדי בן-אלישע וממעט בכלים. כמה שפחות מרעיש לי באוזניים יותר טוב".

זה מספיק כדי להתפרנס?

"כדי לא להיות רעב. אשתי, ענת, גם עובדת".

לא הצלחת לשים כסף בצד.

"בגדול, לא. היו לי שתי הזדמנויות להיות אמיד. הייתה לי 'הבקתה', מועדון לילה מצליח, והיו לי 42 הופעות בזמנו עם יונתן גפן. אני אידיוט. לא ידעתי איך להתנהג עם כסף. אני אתן לך דוגמה קטנה. עד גיל 34, כשכבר הייתי שותף בבקתה, לא ידעתי שאפשר להצמיד כסף. חשבתי שזה בשביל אנשים שקוראים 'גלובס'. כשהייתי בא לבנק, הייתי נותן את הכסף לטלר ואומר לו להפקיד בחשבון. ואז אחד השותפים שאל אותי, תגיד מה אתה עושה עם הכסף? אמרתי ששמתי אותו בבנק והוא התפוצץ מצחוק".

ואז מה?

"אז היה לי הרבה כסף, והתחלתי להשקיע אותו במניות. היו שני רוקרים, פישמן וריגר, שהיו יושבים בבקתה וזורקים, השקעתי פה, השקעתי שם; ואני, בלי להבין שום דבר, הייתי שם את הכסף על הכשרת הישוב, על כל מיני כאלה. כשהגיע משבר המניות נפלתי בענק. הבנתי שאני לא יודע להתעסק עם כסף ונתתי לענת לנהל את הכול. מספיקים לי 100 שקלים בכיס".

אבל היית שותף בביזנס מאוד מצליח.

"בתור השותף הייצוגי. 'הי דני', 'מה נשמע דני', 'אתה זוכר אותי דני?' אחרי כמה זמן מצאתי את עצמי נותן כסף למלצריות בעשר בבוקר".

אז בסוף כן רכשת מיומנות כלכלית.

"מיומנות בלספור שטרות מהר. עד היום אני נראה מקצועי, אבל לא מבין כלום".

אתה מצטער על זה?

"מאוד. רמת החיים שלי יכולה הייתה להיות אחרת. גם היום הייתי יכול לחיות טוב אם לא היו לנו ארבעים חתולים וכלב. את יודעת כמה עולה להאכיל אותם? הם גומרים שק של 18 קילו בארבעה ימים, שלא לדבר על זה שכל יומיים מישהו משתעל וחולה וצריך ללכת לווטרינר".

איך אתה ממלא את היום?

"הרבה טלוויזיה. אני ער בלילה וישן בימים. עכשיו לכבודך קמתי בחמש בשביל להתאפר ולהתלבש. שלוש פעמים בשבוע אני משחק באולינג ברמת גן. הייתי אלוף, ועכשיו אני בליגה ג', משחק עם חברים בהתערבויות קטנות על 10 שקלים".

למה אתה לא יוצר?

"אני צריך להשלים עם מצב השמיעה שלי. אני לא נהנה לשמוע מוזיקה. אם ישמיעו עכשיו שיר שלי, אני לא אזהה אותו".

אבל מילים אתה יכול לכתוב.

"כתבתי, אבל לא הרבה. אין לי על מה לכתוב".

על מה שעובר עליך.

"הכול נשמע נדוש, את הכול כבר כתבו. מאיר אריאל נתן לי את הפוש לכתוב. כתבנו תקליט יחד, ואז הוא אמר לי, לך תכתוב לבד. אני מוכן להיות יועץ. הצורה שהוא מת מטומטמת כל-כך, חסרת אחריות. שלושה שבועות הבן אדם הסתובב עם קדחת קרציות, שכל מי שיש לו כלב יודע לזהות את הסימנים שלה. הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב, שיש לו שפעת. מי שמכיר את מאיר יודע שאף פעם הוא לא היה חולה. הוא היה בא בחורף עם מכנסיים קצרים, כובע קש, לועס גבעול, קיבוצניק שהרגליים שלו תקועות באדמה והראש קיבינימט בעננים. הוא זה שדחף אותי לכתוב את השיר על הפגישה עם יהודית רביץ (בראש אחד, ל' ר')".

אתה מקבל גם תמלוגים.

"לא רציניים. יחסית לקריירה הארוכה שלי עשיתי מעט תקליטים".

למה?

"כי אני לא חרוץ. אני לוקח את הזמן עד שאני נזכר. אני צריך תאריך, אילוצים. כשהייתה לי הבקתה לא כתבתי 15 שנים. לא עשיתי כלום".

אבל הופעת הרבה.

"הייתי אז שחקן. בעצם את הקריירה שלי התחלתי כשחקן".

בדיעבד, היית מנהל את הקריירה שלך אחרת?

"הייתי ממשיך ללמוד מוזיקה. בגיל 6 הייתי ילד פלא בפסנתר, קיבלתי מלגה, ומאסתי בזה כי ההורים נתנו לי סטירות כשלא רציתי להתאמן. אחר כך הם נפרדו ושלחו אותי לקיבוצים, ואני עברתי לאקורדיון. לימודי מוזיקה היו מפרים אותי. אם מנגנים יותר טוב אפשר להשתמש ביותר אקורדים, אתה יודע מה אתה עושה".

למה לא למדת לבד?

"בקיבוץ ניסיתי ללמוד אקורדיון, אבל אני תלמיד לא טוב".

גם משחק לא למדת.

"והייתי שחקן - בהתחלה סטטיסט, אחר כך חלק מהלהקה בתיאטרון של חיפה ובית ליסין".

תיאטרון זאת הכנסה מובטחת. למה לא נשארת?

"כי זה היה יותר מדי ממוסד לי. אני לא אוהב בוסים, לא אוהב להיות כפוף".

היו רגעי חרדה קיומית?

"עד היום אני פוחד. רק שהיום אני במצב של 'איי'ם רדי טו גו'".

איך אתה מצליח לתמרן עם הכנסה מצומצמת?

"מהיד לפה. יש כסף? מפוצצים כל השבוע בנואיבה; אין כסף - אז אין. אני לא הייתי חייב אגורה לאף אחד בחיים, ובגלל המוטו הזה איכשהו הסתדרתי. לא נכנסתי להרפתקאות גדולות. אני חי מהיום להיום, לא אמביציוזי בכלל. התחלתי את הקריירה כזמר מחאה, הסתובבתי עם מאיר פעיל ועם לובה אליאב עם מפלגת שלי, ושרתי דילן. כבר בתחילת הקריירה, כשמיצבתי את עצמי בשמאל, איבדתי חצי קהל".

לא עשית חשבון כלכלי.

"ממש לא. רציתי להרגיז. עד היום יש דברים שמעצבנים אותי".

נו, אז תכתוב עליהם.

"זה לא משנה שום דבר. השמאל הזה, שאני שייך אליו, לא רוצה לצאת מהכורסה, ובגלל זה ספגנו מכה ניצחת במערכות הבחירות. התסכול הוא שהשירה לא מצליחה לעשות כלום. יש קובעי מדיניות, אנשים מלחמתיים, וישנו המגזר החרדי. פה ושם יש נחמות קטנות".

אם שירת מחאה לא עוזרת, אז למה אתה לא נגנס לפוליטיקה בעצמך כדי להביא את השינוי?

"אני לא כמו אריק סיני, בחור מתוק וחבר שלי. יש המון דברים יותר דחופים לי כרגע. אני לא שומע, לא רואה, הגב כואב. אני כבר לא זמר מחאה. בגילי, אין לי חשבון לכלום. אין לי בעיה להרוס את הקריירה, זה גם אף פעם לא העסיק אותי".

אנחנו מפסידים אותך.

"תמיד אומרים שאני זמר מבוזבז. זה יופי, כי אם אני מבוזבז אז כנראה אני שווה משהו. זאת מחמאה. אני עוד נותן מה שאני רוצה לתת ואני רוצה לכתוב. הבעיה היא שאני שומע את הגיטרה בטון אחד נמוך מהקול שלי. מה שטוב לי עכשיו זה לעשות דברים שקטים. אני אלך לטונים הנמוכים שלי, סטייל ליאונרד כהן או אריק סיני, בלי צעקות, ואנסה לעשות משהו. אם אני ארגיש שאני לא יכול לכתוב מילים, אמצא מי שיכתוב לי".

אתה צריך בעיטה בתחת.

"זה מאוחר מדי".