דו קיום מבית מדרשו של פואד

שר התמ"ת, בנימין (פואד) בן אליעזר, לא מבין את ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד, שהחליט לאסור על הפלסטינים לעבוד בהתנחלויות הישראליות מראשית 2011.

הפעילות של פיאד פוגעת בצורה חמורה בפלסטינים עצמם; היא תגביר את האבטלה בשטחים ותהווה כר נוח לפעילות גורמים קיצוניים", הוא אמר השבוע. "לא כך הייתי מצפה מהפלסטינים לעשות בזמנים של ניסיון להידברות", הוסיף.

אבל גולת הכותרת בדברים של פואד מופיעה בקטע הבא: "הם ממוטטים את המפעלים באזור שהיו בנויים על ערכים של דו-קיום ושיתוף פעולה. אני עדיין קורא להם לא להפסיק את הדו-קיום, ולבטל את ההחלטה לאסור על עבודה פלסטינית במפעלים ביהודה ושומרון".

פואד אמר את הדברים בעת סיור שערך במפעלי האזור, ולאחר שכמה פועלים פלשתינים אמרו לו שהם לא מבינים את ההחלטה של ראש ממשלתם. הרי הם מרוויחים שכר מינימום לפי החוק הישראלי, שזה הרבה יותר מהמינימום שמרוויחים חבריהם בגדה המערבית. אבל תרשו לנו לערער מעט על מה שפואד מכנה "ערכי דו-קיום".

בניגוד לאזור התעשייה ארז, שנמצא על הגבול בין ישראל לרצועת עזה, המפעלים ביהודה ושומרון נמצאים מעבר לקו הירוק. כלומר בשטח כבוש הן לפי החוק הישראלי והן לפי החוק הבינלאומי. במילים אחרות, כשפועל פלשתיני מגיע למפעל ישראלי שממוקם למשל באזור התעשייה ברקן הסמוך לאריאל, הדו-קיום היחיד שהוא מכיר הוא של סוס ורוכבו.

הפלסטיני עובד, הישראלי מעביד. כשאתה פלסטיני שחי בסביבה של עשרות אחוזי אבטלה זה יכול להיות דו-קיום נפלא, אבל סלאם פיאד הבין שהאבסורד הזה לא יכול להימשך. הוא לא יכול להתנגד לבנייה בהתנחלויות בזמן שהפלסטינים בונים אותן.

הוא לא יכול להחרים את מוצרי ההתנחלויות כל עוד הפלסטינים מייצרים אותם. כל מנהיג שפוי מבין את זה, אפילו בן אליעזר. אבל בן אליעזר המנהיג ממפלגת העבודה הוא קודם כל שר התמ"ת, שצריך לדאוג לתעשיינים הישראלים. והוא אכן דואג להם.

גם אם נניח שמפעלי התעשייה ביהודה ושומרון קמו על טהרת הדו-קיום, הרי שכלל לא בטוח שהם מסייעים לכלכלה הפלסטינית, לפחות לא בטווח הארוך. סקירה מיוחדת שפרסם לאחרונה המשנה לנגיד בנק ישראל, פרופ' צבי אקשטיין, קבעה כי העסקת פלסטינים בישראל מסייעת לעם הפלסטיני ולכלכלתו רק בטווח הקצר. הם מועסקים בארץ בעבודות כפיים תמורת שכר הגבוה משמעותית ביחס לשכר הממוצע ברשות הפלסטינית, מה שגורם לצעירים הפלסטינים לשאוף לעבוד בישראל.

איפה הבעיה? אותם צעירים פלסטינים לא משקיעים בהשכלה, ובטווח הארוך הדבר יפגע בכלכלה המקומית. הפלסטינים, אומרים בבנק ישראל, צריכים לגדל דור של רואי חשבון, כלכלנים, אנשי היי-טק ויזמים. ממש כפי שקרה בחברה הערבית בישראל. במילים אחרות, המפעלים ביהודה ושומרון טובים בעיקר לכיס של המעסיק הישראלי ופוגעים בסופו של דבר בכלכלה הפלסטינית. ופגיעה בכלכלה הפלסטינית היא גם פגיעה בישראל.

הדוגמה של ברוש

בתמ"ת הזהירו השבוע כי אם התעשיינים הישראלים ביהודה ושומרון לא יקבלו סיוע כספי שיעזור להם להעסיק ישראלים במקומם של הפלסטינים, הם עלולים להעתיק את המפעלים אל תוך שטח ישראל. אם הם לא יכולים להעסיק פלסטינים בשטחים ואין להם תמריץ מיוחד מלבד הקלות של אזור עדיפות לאומית א', מסבירים הגורמים, הם יעדיפו אזור עדיפות בשטח ישראלי מוחלט.

ואנחנו שואלים: איפה הבעיה? במקום אזור תעשייה בסביבת אריאל, יפתחו את אזור התעשייה השומם בנתיבות.

שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, מטיף במשך שנים להעתקת מפעלי תעשייה אל האזור הזה בנתיבות; הוא בעצמו מחזיק מפעל פרטי באזור התעשייה ברקן שבאריאל ומעסיק שם עשרות פלסטינים. אם פיו וליבו של ברוש שווים, הוא יהיה הראשון לעבור לנתיבות. היי דרומה.