תרבות ספורט מקולקלת

ההתקוטטויות התכופות בספורט הישראלי בדרך כלל עוברות לידי. לא מעניין אותי מה אבי לוזון אמר על שלמה שרף, אם שלמה שרף ענה לו, למה איגוד הטניס מסוכסך עם מרכזי הטניס או להפך, איך ייגמר הסיפור בין פיני גרשון למכבי ת"א. העיסוק הקומפולסיבי של התקשורת הישראלית בפוליטיקה של הספורט מזכיר לי חזיר שנהנה להתפלש בחרא שלו. לכן לא נברתי בפרטי השערורייה זוטא שעטפה את תהליך מינוי מאמן הנבחרת הצעירה בכדורגל ובוודאי שלא הייתה לי כוונה לכתוב עליה.

אבל השבוע, משהושלם התהליך המורכב לפחות כמו האופרציה של מאיץ החלקיקים בז'נבה, גיא לוזון, הנבחר, אמר משהו באימון הראשון שלו. משהו לכאורה בנאלי אך למעשה קרדינלי, שפותח צוהר לדיון באמת חשוב על ספורט.

מה גיא לוזון אמר? "אני כאן כדי לנצח. מי שאין לו תשוקה לניצחון כנראה נמצא במקום הלא נכון. ניצחון זו המטרה היחידה". באיזה מסגרת לוזון כל כך רוצה לנצח שהוא משתמש בשורש נ.צ.ח שלוש פעמים בפחות מדקה? במוקדמות אליפות אירופה עד גיל 21, שבהן ישראל מדורגת במקום השלישי בבית ו'. ומה החשיבות של עלייה לאליפות אירופה עד גיל 21?

ובכן, לטוני נדאל, רשמית דודו ומאמנו של רפאל נדאל ומעשית הבנאדם שיצר את הספורטאי אולי הכי חזק מנטלית שנראה אי פעם, יש תשובה קצת אחרת מזו של לוזון. כשרפאל נדאל היה בן 12 הוא זכה באליפות ספרד לילדים בני גילו. טוני נדאל החליט שזה הזמן ללמד את אחיינו שיעור. הוא הראה לו רשימה של כל הילדים שזכו בעבר באותה תחרות. "כמה שמות אתה מכיר?", אמר טוני. "לא הרבה", ענה רפאל. "בדיוק", חתם טוני, משאיר את הילד להסיק לבד את המסקנה.

לצורך העניין אליפות ספרד עד גיל 12 בטניס ואליפות אירופה עד גיל 21 בכדורגל הן היינו הך: תחרויות ספורט שמשמשות סימולציה לתחרויות ספורט אמיתיות (כלומר לבוגרים). לכן לשתיהן יש אפס חשיבות. אפשר כמובן להתווכח על השאלה האם ניצחון הוא המטרה היחידה בספורט, זו סוגיה כמעט פילוסופית; אבל המטרה היחידה של עיסוק אינטנסיבי בספורט בגילאים צעירים צריכה להיות לבנות ספורטאים עם יסודות - גופניים, אתלטיים, מקצועיים, מנטליים - בריאים.

גיא לוזון אמנם נמצא בשפיץ של המסגרות הצעירות, שם אתה מאמן שחקנים מבושלים שכבר עשו את המעבר למקצוענות ושהיכולת שלך לעצב אותם, גם משום הדומיננטיות המובהקת של הקבוצות במבנה הנוכחי, היא נמוכה. אבל הבעיה היא בגישה שחוצה את כל השדרות: אלי אוחנה, מאמן נבחרת הנוער, אומר כי הקמפיין האחרון הוא "כישלון" כי ישראל לא עלתה לאליפות אירופה; באיגוד הכדורסל הכריזו על "משבר" לאחר שהנבחרות הצעירות ירדו לדרג ב' בשנה שעברה.

המשבר או הכישלון של הספורט הישראלי בגילאים הצעירים אינם בהישגים. אלא בתפישה. כשטוני נדאל הסכים לאמן את רפאל הוא הגדיר לילד כמה חוקים: "1. אם אי פעם תזרוק את המחבט, אנחנו גמרנו. הם יקרים, וכשאתה זורק מחבט אתה לא רק לא מכבד את הספורט, אתה לא מכבד את כל האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם ציוד כזה. 2. להפסיד זה חלק מלהתחרות. אתה תפסיד. וכשתפסיד, זה לא יהיה באשמתי או באשמת המחבט או הכדורים או המגרש או מזג האוויר. זה יהיה באשמתך, ואתה תקבל את זה. יותר מדי אנשים בעולם הזה ממציאים תירוצים. אתה תיקח אחריות ותנסה להשתפר בפעם הבאה. 3. תהנה. אם אתה מפסיק ליהנות, זה לא טוב. תמצא משהו אחר שיספק אותך". כל מי שרואה את נדאל היום מבין שהחוקים הללו הם הבסיס לעוצמה המנטלית הפנטסטית שלו.

גיא לוזון מקבל את השחקנים שלו בגיל מאוחר מדי ובתדירות נמוכה מדי כדי לבנות יסודות מנטליים. אולם הוא יכול, בין הניסיונות לכוונן את ההרמה של דור מלול והעבודה על לחץ בחלק המגרש של היריב, לקחת דף מהספר של טוני נדאל ולהתמקד במהות ולא בשורה התחתונה. זה כמובן לא יקרה. כי לוזון גדל בתרבות ספורט מקולקלת שמקדשת את כל הערכים הלא נכונים. אבל זה לא אומר שלא צריך לדרוש את זה ממנו. בדיוק כמו שצריך לדרוש מהתקשורת להתעסק בפילוסופיה של המועמדים לאימון נבחרות צעירות ולא בשיוך המשפחתי שלהם.