מוקדם מדי לשמוח

האם הדירוג שפרסם אתמול השבועון "ניוזוויק" אמור לשמח אותנו? תלוי מאיזה כיוון מסתכלים. נשיא המדינה שמעון פרס, שחגג השבוע 87, בטח יראה בו סימן נוסף לכך שישראל היא פלא. התיישבות חלוצית שייבשה ביצות והפכה אותן לארץ זבת חלב ודבש. אפילו גז טבעי מצאנו כאן אחרי 62 שנה.

אבל לא כך רואה את הדברים נועה, תלמידת כיתה ג'3 בבית הספר הממלכתי בכפר סבא. גם לא אורי, סטודנט למדעי המחשב בטכניון. הם כבר לא מתלהבים מכך שישראל במקום ה-22 בעולם, הם רוצים לדעת היכן היא ממוקמת ביחס לעולם המערבי. נועה ואורי לא רואים לנגד עיניהם את הביצות שיובשו, אלא את ארגון ה-OECD שהצטרפנו אליו זה לא כבר.

ובנקודת ההשוואה הזו, שהיא הנכונה יותר לימינו, הם רואים שאיטליה, יוון ופורטוגל הן היחידות מבין המדינות המפותחות שנמצאות במקום פחות טוב משלנו. כי בנימין נתניהו ויובל שטייניץ הם עצמם אלה שלימדו את נועה ואת אורי לשאת עיניים אל אירלנד, פינלנד, גרמניה וארה"ב, ולא אל סוריה ובנגלדש. והן, כמו רבות אחרות, במקום הרבה יותר טוב.

איכות הבריאות בישראל הקפיצה אותנו בדירוג, והמחקר הזה מוכיח שוב כמה נכון היה לחוקק את חוק ביטוח בריאות ממלכתי, 15 שנים לפני שהאמריקנים הגיעו לאותה מסקנה בדיוק. אבל גם החוק הזה שלנו עובר כרסום מתמיד, ועל עקרון השוויון בשירותי רפואה לא שמעו בנגב, למשל.

רק השבוע פרסמנו כאן ב"גלובס" כי משרד הבריאות סגר בשנה שעברה מרפאות טיפות חלב בשלושה ישובים בדואים בשל מה שהוא כינה "אילוצים". שיעורי התמותה בנגב גבוהים משמעותית מאלה שבאזור המרכז, ומספר מיטות האשפוז ביחס לאלף איש נמוך גם הוא באופן דרמטי.

הדירוג של ישראל בתחום החינוך מאוד לא מחמיא, והוא מזכיר לאלה שמבקשים למחוא כף על מיקומה הכללי של ישראל, כי הפלא הישראלי נולד הרבה בזכות החינוך. אם מגמת ההידרדרות של ישראל בתחום הזה לא תיעצר, במוקדם או במאוחר הדבר יתבטא גם בסקרים הבאים של "ניוזוויק", ולא רק בהם.

ועוד משהו: כמעט כל המדינות המובילות בדירוג, אולי למעט ארה"ב, מאופיינות במערכת רווחה מתקדמת ונדיבה, וביחסי עבודה שבהן לעובדים יש לפחות מילה או שתיים מול המעסיקים. זה אומר שאיכות חיים וצמיחה כלכלית מקבלים לא כשהמדינה מקמצת יד, אלא בעיקר כשהיא פותחת אותה - בתבונה כמובן.