לא סופרים את הבג"ץ

פסקי דין של בית המשפט העליון מעוררים לא פעם רעש גדול. משדרי האקטואליה דנים בהשלכות, כותרות העיתונים זועקות מ-ה-פ-כ-ה. התחושה היא ש"נפל דבר בישראל", המציאות מעתה והלאה תהיה אחרת. ואז, כשההדים שוככים, מתברר לא פעם שדבר לא השתנה. פסקי הדין נותרים על הנייר. המהפכה תמשיך להילמד בפקולטות למשפטים. בשטח יישומה חלקי עד אפסי.

פסק הדין בעניין עמנואל, שהסעיר את הרוחות בחודש יוני, מהווה דוגמה לקושי לעמוד מול ציבור חזק, שמוכן גם ללכת לכלא, כדי לשמור על עקרונותיו. בית המשפט העליון קבע כי החלוקה, שהנהיג מרכז החינוך העצמאי בבית הספר, בין תלמידות הזרם החסידי לתלמידות הספרדיות, נבעה מאפליה עדתית ולא מפערים דתיים. השופט אדמונד לוי הטיל קנסות ושלח את האבות לכלא. בסופו של דבר, כעבור ימים בודדים של מראית עין בסוף שנת הלימודים, התייצבו תלמידות המגזר החסידי בבית הספר.

בעוד שבמקרה עמנואל נמתחה אמנם ביקורת על משרד החינוך, שלא נקט אמצעים מספיקים כדי למנוע את האפליה, ברור לכול שהקהילה היא שהובילה את אי-ביצוע הפסיקה. למרבה הצער, לא מעט משרדי ממשלה ורשויות לוקים באותה רעה חולה. מי שבתוקף מעמדם הציבורי היו הראשונים שעליהם מוטל לכבד את פסיקות העליון מבצעים תרגילי התחמקות מרשימים.

בראשית אוגוסט פרסם היועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהודה וינשטיין, הנחיה למשרדי הממשלה, המורה איך לנהוג אחרי מתן פסק דין נגד המדינה. וינשטיין רענן את חשיבות ביצועו של פסק הדין, כאילו הדבר אינו מובן מאליו, ופירט כיצד לעדכן את הגופים שאחראים על יישומו, ואיך לנהוג כשיש קושי לבצע את פסק הדין במועד שקבע בית המשפט. ההנחיה פורסמה בעקבות מסמך שהגישה ללשכתו לפני חצי שנה עו"ד יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה. קרפ, על תקן "אזרחית מודאגת", סקרה שורה של מקרים שבהם פסקי הדין לא קוימו כלל, ואם קוימו - אזי באיחור רב או באופן חלקי.

"אני כותבת מתוך חרדה נוכח הריבוי המצטבר והשיטתי של מקרים שבהם הממשלה אינה מצייתת לפסקי דין", התריעה קרפ. "הצטברות המקרים מעלה חשש שאין המדובר בכשלים מקריים ושוליים של הביורוקרטיה הממשלתית, אלא בתופעה חמורה של התעלמות שיטתית ומודעת... ...במחדליה מלמלא אחר פסקי הדין הניתנים נגדה מגלה הממשלה שמחויבותה ליישם החלטות של בית המשפט היא בעיניה אופציונלית בלבד. הסכנה הבסיסית, הטמונה בתופעה: יצירת מצב דברים של לית דין ולית דיין, של שלטון כוח ושרירות, ושל התפוררות הסדר החברתי במדינה".

עו"ד קרן דהרי-בן-נון, הממונה על מחלקת ייעוץ וחקיקה, השיבה לקרפ כי טענותיה מתייחסות לתיקים מורכבים, בעלי משמעות תקציבית והשלכות על צדדים שלישיים. הארכת המועד הייתה מתבקשת לצורך ההיערכות מחדש. האם התשובה מספקת? שפטו בעצמכם.

חלק מפסקי הדין המוזכרים פה מופיעים גם בדוח קרפ. האחרים הם פרי תחקיר של G. הם נוגעים כמעט בכל תחומי החיים, אבל מחזיקים בכל זאת בכמה מאפיינים משותפים. כדי שפסק דין יתקיים הוא צריך מאחוריו ציבור גדול שתומך ביישומו, וכמובן גופים בעלי השפעה שיקדמו את הרעיון. לא במקרה מגזרים חלשים בחברה הישראלית, כמו עובדים זרים וערביי ישראל, מופיעים ברשימה כזאת. קל למחוק אותם באמצעות חקיקה וסחבת בלתי נגמרת. הלובינג שהם מפעילים הוא מוגבל.

הרבה יותר קל גם למנוע מהם תקציב - עוד פרמטר חשוב שקובע אם פסק דין ייושם בשטח או יעלה אבק. משפחות לילדים עם מוגבלויות יעידו גם הן כמה הכסף קובע אם החלטות בית המשפט יבוצעו. פסקי דין שעוסקים בענייני דת ומדינה, המאיימים על הסטאטוס קוו, נתקלים גם הם בקשיי יישום, כפי שקורה במינוי רפורמים וקונסרבטיבים למועצות הדתיות או ברישום בני זוג מאותו המין, שהתחתנו בחו"ל, כנשואים.

וכמו תמיד, גם כאן, ענייני ביטחון יכולים לככב בראש הרשימה. "פסקי דין שאינם מבוצעים מאופיינים לעתים קרובות בהיבטים ביטחוניים ופוליטיים", מאבחנת עו"ד טליה ששון, לשעבר מנהלת המחלקה לתפקידים מיוחדים בפרקליטות המדינה. "כשעמדת המדינה לא מתקבלת, ובג"ץ מורה למדינה לשנות מדרכה ולעשות משהו שהיא התנגדה לו, היא מיישמת לא פעם את פסק הדין באופן חלש או לא קיים. הלא קיים - לא קורה הרבה, אבל גם פעם אחת זה יותר מדי. לא צריך לומר מה המשמעות לכך שהמדינה עצמה לא מקיימת פסקי דין של בית משפט, ועוד של העליון. הראשונה שצריכה לתת דוגמה ולקיים את החלטות בג"ץ היא מדינת ישראל. וההפנמה הזאת של עקרונות היסוד של המשטר הדמוקרטי לא עובדת".

רגע לפני ביזיון בית המשפט הגדר לא זזה

גם אחרי שבג"ץ מחייב את המדינה להזיז את תוואי גדר ההפרדה, גם אחרי שנקבע כי השיקולים שעמדו בבסיס התוואי שהציעה המדינה אינם ביטחוניים (ולעתים אף מזיקים לביטחון), חולפות שנים עד שהיא מזיזה את התוואי הפסול. בשני המקרים המובאים כאן, הדברים החלו לזוז רק אחרי שהמדינה עמדה בפני ביזיון בית המשפט. וגם אז, בעצלתיים.

באוקטובר האחרון מתח בג"ץ ביקורת חריפה על המדינה, והטיל עליה הוצאות משפט בסך 20 אלף שקלים, משום שבמשך שלוש שנים נמנעה מלבצע פסק דין שהורה לה לפרק תוואי של גדר ההפרדה, שנבנה סמוך להתנחלות צופין בשומרון. "אין להשלים עם התנהלות מעין זו", כתבה הנשיאה דורית ביניש. "פסקי דינו של בית משפט זה אינם בגדר המלצות, וחובה על המדינה לכבדם ולקיימם במהירות וביעילות".

את העתירה הגישו ראשי מועצות הכפרים הפלסטיניים באזור יחד עם המוקד להגנת הפרט, בדרישה לפרק את הגדר שעוברת על אדמותיהם, ומפקיעה חלקים גדולים מהקרקע. במהלך הדיונים התברר שתוואי הגדר תוכנן באופן שיכיל בתוכו אזור תעשייה עתידי של ההתנחלות צופין; מה שעמד בסתירה לשיקולי הביטחון שהציגה המדינה, כפי שציין נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק, שדן בתיק בגלגולו הראשוני. "לפנינו התגלתה תופעה חמורה", כתב ברק. "לא הוצגה בפני בית המשפט התמונה בשלמותה. זהו אירוע שאין להשלים עמו, שלפיו המידע שסופק לבית המשפט לא שיקף את מלוא השיקולים שעמדו לנגד עיני מקבלי ההחלטות".

השופטים הורו למדינה להשלים את בניית קטע הגדר החלופי, בתוך זמן קצר ככל האפשר, ולפרק את הגדר הקיימת בתוך שישה חודשים מהשלמת הגדר החדשה. אלא שהמדינה גררה את ביצוע פסק הדין, מה שאילץ את העותרים לפנות בבקשה לביזיון בית משפט. רק אז החלו בביצוע העבודות.

גם בבילעין המקרה דומה. בספטמבר 2007 פסל בג"ץ את תוואי הגדר באזור בילעין, שהפקיע למעלה מאלפיים דונמים של אדמות חקלאיות של פלסטינים, והורה למדינה למצוא תוואי חלופי שיפחית את הפגיעה בתושבי בילעין. ביניש אף קבעה כי תוואי הגדר שהציעה המדינה מסכן את כוחות הביטחון הפועלים לאורכו, ואין להסביר זאת אלא ברצון לספח שטח למודיעין עילית. מערכת הביטחון דחתה את יישום ההחלטה כמה פעמים, והציעה תוואי חלופי על חשבון אדמות פלסטיניות במקום אדמות מדינה כפי שהורה בג"ץ. בית המשפט גער בה כי "התוואי אינו עומד באמות המידה שנקבעו בפסק הדין".

"רק לאחר שהוגשו שתי בקשות לביזיון בית משפט והוטלו הוצאות על המדינה, החלו בפברואר השנה בהקמת כביש הגישה שילווה את הגדר החדשה", אומר עו"ד שלומי זכריה, שליווה את תושבי בילעין. "לקח שנתיים וחצי להתחיל ליישם את פסק הדין, שלא לדבר על זה שמועד פירוק הגדר הישנה עדיין לא נראה באופק; כך שהמעבר לחלק מהאדמות החקלאיות עדיין בעייתי, וכרוך במשטר היתרים מפלצתי".

תגובת משרד הביטחון: "התושבים וגורמים שונים נקטו את כל טקטיקות ההשהיה האפשריות, על מנת לעכב את העבודות, כדי שיוכלו לטעון כי מערכת הביטחון אינה מכבדת את החלטות בית המשפט העליון. מערכת הביטחון מייחסת חשיבות עליונה ליישום החלטות בג"ץ, אך בשל שיקולי ביטחון ברורים לא ניתן היה להסיר את הגדר הקיימת עד להשלמת החדשה, ואין אף גורם שמצפה לכך.

"באשר לצופין, כבר בשנת 2008 הוחל בעבודות במקום, על חשבון סלילת קטעים חדשים. תוואי הגדר המתוקן הושלם כבר לפני מספר חודשים, והמצב חזר ברובו המכריע לקדמותו".

תרגיל עוקף גדר כמה זמן לוקח להסיר מעקה

בדצמבר 2006 חייב בג"ץ את המדינה לפרק בתוך שישה חודשים מעקה בטון באורך 41 קילומטרים, שבנתה בכביש 317 מדרום לחברון. מערכת הביטחון טענה כי מדובר במעקה בטיחות, ואילו האגודה לזכויות האזרח ונציגי התושבים באזור טענו בעתירתם כי מדובר ב"תרגיל עוקף גדר", שמטרתו למנוע מפלסטינים לרעות בשטח הזה את עדריהם.

חלפה חצי שנה, פסק הדין לא בוצע, והעותרים הגישו בקשה לביזיון בית המשפט. "לא רק שהמדינה לא עשתה דבר במהלך הזמן שניתן לה - היא הגישה לבית המשפט הצעה שכבר נפסלה במהלך הדיונים", אומר אל"מ במיל' שאול אריאלי מהמועצה לשלום ולביטחון שליווה את הדיונים. "השופטת איילה פרוקצ'יה אמרה להם במהלך הדיון, 'איך אתם יכולים לדרוש מאזרחים למלא צווים, כשאתם מתנהגים כך. כמה זמן אתם צריכים כדי להסיר את המעקה?'. אמרו, שבוע, ועוד שבוע לפנות את השרידים מהמקום. נתנה להם שבועיים, והם סוף-סוף עמדו בזה. כל הטיעון הביטחוני של המדינה כאילו המעקה נועד למנוע התפרצות של כלי רכב לכביש היה קשקוש; הוא הוקם כדי להשתלט על קרקעות ולהקים מאחזים חדשים".

תגובת משרד הביטחון: "נבחנו אפשרויות שונות ליישום החלופה, דבר שארך זמן מה. המדינה הגישה בקשה להארכת ביצוע פסק הדין בתום התקופה שהוקצתה לה, אך הבקשה נדחתה. עקב כך פורק מעקה הבטון".

העיקר שיש כותרת כביש 443 נותר חסום

פסק הדין של הנשיאה ביניש מדצמבר, בנוגע לכביש 443 המחבר בין מודיעין לירושלים, הוא דוגמה למקרה שבו התקשורת מיהרה לתאר מציאות שכמעט אינה קיימת. הכביש, שנבנה על אדמות פלסטיניות והוצג בעבר לבג"ץ ככביש שנועד לשרת את האוכלוסייה הפלסטינית באזור, חסום לחלוטין לתנועת פלסטינים החל בשנת 2002. דרכי הגישה אליו מהכפרים שבצד הדרך חסומות בגושי בטון, בעקבות פיגועי ירי שהיו באזור בתקופת האינתיפאדה השנייה.

בעתירתם לבג"ץ, באמצעות האגודה לזכויות האזרח, טענו תושבי הכפרים הסמוכים לכביש כי חסימת דרכי הגישה מבתיהם לכביש 443 פוגעת קשות באיכות חייהם ומהווה אפליה פסולה. בית המשפט קיבל את הטענה כי הפקעת הכביש לשימוש ישראלים בלבד נעשתה בחוסר סמכות והדגיש את חשיבות שמירת זכויות האדם של הפלסטינים, מה שייצר כותרות כאילו הסדרי התנועה בכביש עתידים לעבור שינוי דרמטי, כשלמעשה השינויים שנעשו הם מינימליים.

בית המשפט השאיר את שיקול הדעת למפקד הצבאי בשטח, מה שאומר שבכמה נקודות בכביש אפשרו תנועת פלסטינים; אך המעבר לרמאללה, שמהווה את הסיבה העיקרית לנסיעתם של פלסטינים בכביש, נותר חסום, מה שמייתר את הנסיעה בו עבור מרבית הפלסטינים.

עו"ד לימור יהודה מהאגודה לזכויות האזרח: "פסק הדין בעייתי ביותר, כיוון שהוא מכיל פער בלתי נסבל בין הקביעות העקרוניות לבין ההנחיות הקונקרטיות לצבא. בג"ץ סיפק לצה"ל חורים בשפע, והיישום בפועל מוביל למסקנה כי מה שנתפס תחילה כניצחון שלטון החוק הוא למעשה מראית עין בלבד".

מכבסת המילים של צה"ל החיסולים נמשכים

הנשיא לשעבר ברק אמנם לא פסל את מדיניות החיסולים שהנהיג צה"ל בשטחים, אבל הציב לה מגבלות. הקריטריונים שהציב דרשו זיהוי ודאי של המבוקש, ואסרו התנקשות במקרה שבו ניתן להסתפק במעצר ואין סיכון גדול מאוד לחיי החיילים.

פסק הדין ניתן בדצמבר 2006, בעקבות עתירה שהגישו הוועד הציבורי נגד עינויים וארגון LAW. שנתיים אחר כך, בנובמבר 2008, חשף העיתונאי אורי בלאו ב"הארץ" כי יותר משהפסיקה שינתה את הפרקטיקה המבצעית, היא שינתה את לשון הדיווחים הרשמיים. מאז פסק הדין, צה"ל לא הצהיר שביצע סיכולים ממוקדים ביהודה ושומרון, וכשנהרגו מבוקשים ציינו ההודעות הרשמיות כי מדובר ב"מבצעי מעצר" או ב"חילופי אש".

בלאו הסתמך בתחקירו על פרוטוקולים שהעבירה לו ענת קם, פקידה לשעבר בלשכת אלוף פיקוד מרכז שעומדת היום לדין על גניבת המסמכים. הפרוטוקולים שעמדו בבסיס הכתבה חשפו דיונים מבצעיים שבהם ניתן אור ירוק להרג מבוקשים בגדה, גם כאשר לכאורה ניתן היה לעצור אותם. כן הוגדר בהם מראש מספר החפים מפשע שמותר לפגוע בהם במסגרת המשימה. בשיחה עם בלאו אמר אלוף פיקוד מרכז לשעבר יאיר נוה: "אם אני יודע שהבחור חמוש והוא פצצה מתקתקת, אני רוצה שיפגעו בו ישר בלי להתמזמז".

תגובת דובר צה"ל: "הטענה כאילו כוחות צה"ל פעלו באופן הנוגד את הדין או את פסיקת בג"ץ מקוממת ומטעה. היא מבוססת על תמונת מצב חלקית ועל אי-הבנה של הנסיבות המבצעיות כמו גם של המגבלות שנקבעו בפסיקת בג"ץ. היועץ המשפטי דאז מני מזוז, שבדק את הנושא, אף קבע כי לא נמצא כל בסיס לטענה כי כוחות צה"ל פעלו בניגוד לחוק או לפסיקת בג"ץ".

מנכ"ל הוועד נגד עינויים, ד"ר ישי מנוחין, מתקומם נגד קביעה זו, כיוון שמזוז הסתמך על דעת הפרקליטות הצבאית ולא ערך בדיקה בלתי תלויה: "לא ייתכן שבדיקה של התנהלות צה"ל בנושא החיסולים תתבצע על-ידי הגוף שמייעץ לצה"ל כיצד לבצע אותם באופן חוקי".

ועדה לבדיקת הסיכולים בדיעבד, כפי שהוצע בהנחיות בג"ץ, טרם הוקמה. מזוז פנה לפני שנתיים לראש הממשלה כדי שימהר להקים ועדה כזו, בטרם יואשם בביזיון בית המשפט. ממשרד הביטחון, שאחראי על הקמת הוועדה, נמסר כי "הוועדה עמדה לקום, אך למרבה הצער היו"ר המיועד שלה, עו"ד צבי ענבר, נפטר (לפני שנה, ח' ש'). לאחר מאמצים רבים אותר מועמד חדש לתפקיד. הוועדה תמונה בשבועות הקרובים". את שם יושב הראש החדש מסרבים בלשכת דובר צה"ל לחשוף, בנימוק שמינויו טרם נסגר סופית.

כבולים בביורוקרטיה ממשיכים להיות עבדים זרים

רישיון העבודה שמקבלים עובדים זרים, המגיעים לעבוד בישראל, מותנה בכך שיעבדו אצל מעסיק מסוים. עובד שפוטר, והועבר מטעם המעסיק למעסיק אחר, או עזבו, נחשב לשוהה בלתי חוקי המיועד לגירוש מהארץ. הסדר זה, המכונה הסדר הכבילה, העניק כוח עצום למעסיקים, כיוון שאפשר להם לפגוע בזכויותיהם של העובדים מבלי שאלה יוכלו לעזוב אותם.

בעקבות עתירה של קו לעובד ומוקד הסיוע לעובדים זרים קבע בג"ץ ב-2006 כי ההסדר יוצר מעין עבדות בגרסה מודרנית, ופוגע בזכויות בסיסיות של העובד, ולכן דינו להתבטל. הוא הורה לשר הפנים לגבש בתוך חצי שנה הסדר העסקה חדש, כך שרישיון עבודה בישראל לא יהיה מותנה בכבילה למעסיק ספציפי.

המדינה אמנם גיבשה נהלים חלופיים, אך לא טרחה לפעול ליישומם. בנובמבר 2008, בעקבות בקשה לצו בגין ביזיון בית משפט, נזף בג"ץ במדינה, והורה לה להודיע בתוך חודש על מועד כניסתם לתוקף של הסדרי ההעסקה החדשים. אלא שאז הודיעה המדינה כי היא חוזרת בה מההסדר שאליו הייתה מחויבת לפי החלטת בג"ץ, ובמקום זה התעקשה להסתפק בהקלות, שעדיין פגעו בזכות להתנייד בחופשיות בין מעסיקים. בדצמבר 2009 כתב השופט אדמונד לוי כי סירובה של המדינה ליישם את ההסדר החדש הוא בבחינת "עשיית דין עצמית שעמה אין להשלים". הוא הטיל עליה הוצאות משפט, מתח ביקורת נוקבת על שינוי עמדתה במהלך הדיונים, ומנה את החסרונות במצב הקיים. עם זאת, אפשר לוי לבחון את ההקלות שהציעה המדינה לאורך תקופה, והדגיש כי יהיה אפשר לשוב ולעתור בעתיד, אם הן לא יפתרו את הבעיה.

"גם הנהלים הנוכחיים מיושמים באופן חלקי וסלקטיבי", אומר עו"ד יונתן ברמן ממוקד הסיוע לעובדים זרים. "בפועל, משרד הפנים עדיין ראה במקרים רבים עובד שסיים את יחסי העבודה עם המעסיק שהיה חתום על הוויזה שלו כשוהה לא חוקי".

תגובת הרשות למינהל אוכלוסין: "המדינה ביטלה את הסדר הכבילה לעובדים זרים, והם רשאים לעבור בין מעסיקים בהינתן הגבלות מינימליות והסדרים מיוחדים בכל ענף. בית המשפט לא מצא לנכון להתערב, לאחר שההסדרים הוצגו בפניו".

סחבת מכוונת קעדאן איבד עניין

משפחת קעדאן, משפחה ערבית מבקה-אל-גרבייה, הפכה לסמל כשביקשה לקנות קרקע ביישוב היהודי קציר, ונדחתה בשל היותה ערבית. פסק הדין, שקדם לו דיון ציבורי סוער, קבע בשנת 2000 כי מדובר באפליה פסולה והתיר למשפחה לרכוש את הקרקע, אך חלפו עוד חמש שנים נוספות עד שבוצע המהלך. גם כיום משפחת קעדאן, מסיבות אישיות, עדיין אינה מתגוררת ביישוב. השלכותיו של פסק הדין על הציבור הערבי בכלל, בקושי קיימות.

מהומות אוקטובר, שפרצו שבעה חודשים אחרי מתן פסק הדין, ודאי לא עודדו תנועה ערה של ערבים להשתלב ביישובים יהודיים. אבל גם היום, עשר שנים אחרי, בארגון עדאלה מדווחים על קשיים של ערבים ישראלים המבקשים להשתלב ביישובים יהודיים. "אמנם המקרה של משפחת קעדאן הוא במובן מסוים מקרה פרטי שנוגע למעמד המשפטי של אותה קרקע", אומר דובר עדאלה סלאח מוחסן, "אבל גם בעיר כמו כרמיאל מתקשים כיום זוגות ערביים להשתלב, וביישוב נבטים מנעה ועדת הקבלה ממשפחה בדואית לשכור בית ביישוב. כך שרוחו של פסק דין קעדאן לא מתקיימת".

ב-1995 עתרה האגודה לזכויות האזרח לבג"ץ נגד הסוכנות היהודית ומינהל מקרקעי ישראל בשם עאדל ואימאן קעדאן, שבקשתם לרכוש קרקע ביישוב נדחתה בשל היותם ערבים. פסק הדין המהפכני, שניתן חמש שנים אחר כך, קבע כי הקצאת קרקעות ציבוריות ליהודים בלבד איננה חוקית, ומהווה הפליה פסולה.

בספטמבר 2003 עתרה האגודה לזכויות האזרח בשנית לבג"ץ, בטענה כי מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית קציר יוצרות סחבת מכוונת כדי למנוע את יישום פסק הדין. ועדת הקבלה של היישוב, שאליה החזיר בג"ץ את בני הזוג, סירבה לקבל אותם בנימוק של "חוסר התאמה".

בג"ץ מתח ביקורת חריפה על הסחבת שנקט המינהל, ופסק כי המדינה תשלם הוצאות משפט בסף 30 אלף שקלים למשפחת קעדאן. השופטים קיבלו את בקשת המשפחה והורו למינהל להקצות מגרש למשפחה, על-פי שוויו ב-1995, המועד שבו ביקשו לראשונה לרכוש את הקרקע. תשעה חודשים לאחר מכן, ימים ספורים לפני דיון נוסף בבג"ץ, הודיע המינהל כי יקצה למשפחה מגרש ביישוב, לפי התנאים שהורה בג"ץ. בסופו של דבר, רק בדצמבר 2005, חמש שנים אחרי מתן פסק הדין ועשר שנים אחרי הגשת העתירה, חתם המינהל על החוזה.

נכון לאוגוסט 2010, משפחת קעדאן לא עברה להתגורר ביישוב. עדאל קעדאן מייחס זאת לעניינים טכניים בלבד, ומכחיש כי הוא חושש מההתאקלמות במקום. "הריצוף לא עומד בסטנדרט, וזה מה שמעכב אותי", אומר קעדאן. "יכול להיות שאצטרך להוציא ולהרכיב מחדש, ורק אז אעבור. אני לא מתעסק בזה עכשיו, כי הבת שלי התחתנה ביולי וההוצאות מהחתונה גדולות. לשנה הקרובה הילדים שלי עדיין רשומים במוסדות חינוך בבקה אל-גרבייה".

אתה מכיר עוד ערבים שעשו מהלך דומה?

הוא צוחק: "אני בעצמי זה אחד יותר מדי".

תגובת המינהל: "בית המשפט לא קבע דרך פעולה מסוימת, ויישום פסק הדין חייב התחשבות בשיקולים שונים". בין היתר מזכירה דוברת המינהל ועדת ערר שהייתה אמורה לדון בבקשה, שהקמתה התעכבה.

חינוך נכה בתי הספר לא נגישים

שחר בוצר, תלמיד בבית הספר מכבים רעות, עתר ב-1991 לבג"ץ בדרישה די טריוויאלית: להורות לבית הספר שבו עמד ללמוד לסדר דרכי גישה לנכים. פסק הדין בעתירתו של בוצר, שמתנייד בכיסא גלגלים, נחשב לפורץ דרך במאבקם של בעלי מוגבלויות לשוויון זכויות. "לא חסד מבקש העותר, אלא על הגשמת זכותו הוא עומד", כתב השופט ברק. "הבטחת שוויון הזדמנויות לנכה עולה כסף. חברה האמונה על ברכי כבוד האדם, החירות והשוויון מוכנה לשלם את המחיר הנדרש".

האם גם הרשויות מוכנות לשלם את המחיר? עו"ד יותם טולוב, היועץ המשפטי של "בזכות" - המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלויות, מתאר תמונת מצב עגומה: "בפועל, נקודת המוצא היא שבית הספר לא נגיש. מגיע תלמיד נכה, מגיש בקשה, ועד שהיא מטופלת השנה הראשונה שלו בבית הספר עוברת, כשהמסגרת לא נגישה. התלמיד הראשון הנכה שמגיע לבית הספר נשכב על הגדר בשביל האחרים. עדיין מנוהלים מאבקים משפטיים בנושא הזה".

למה זה קורה?

"כי הרשויות המקומיות מקבלות תקציב 'להנגשה', אבל לא עושות עבודה רצינית, או שהן מנסות לשפץ את כל בית הספר על חשבון הכסף הזה. משרד החינוך, שמחויב לנסח תקנות שיכלו לחזק את היישום בשטח, עדיין לא פרסם אותן".

החקיקה לא מגבה אתכם?

"בעקבות פסק הדין, נוסף תיקון לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות שמחייב את המבנה הראשי בבית הספר לכלול מעלית ושירותים לנכים. ועדיין הסטנדרט הוא לא נגיש. זה כבר הפך מביזיון בית המשפט לביזיון חקיקה".

תגובת משרד החינוך: "התקנות שגיבש המשרד הוגשו לאחרונה לוועדת העבודה והרווחה של הכנסת לשם אישורן הסופי. טרם נתקבל אישור הוועדה. עד לאישורן, גובש נוהל באגף הבינוי של המשרד, הדומה בתוכנו לתקנות. התקנות קובעות כי תלמיד שזקוק להנגשה ידרוש זאת מהרשות המקומית שבשטחה מצוי המוסד החינוכי. זו תבצע את הדרוש, בכפוף לאישור מקצועי ותקציבי של המדינה. על-פי החוק, הנגשת כלל המערכת עתידה להסתיים ב-2019".

תקציב מוגבל הילדים משלמים את המחיר

ההורים בעמותת ית"ד (ילדי תסמונת דאון) ודאי לא שיערו שאחרי הניצחון בבג"ץ ב-2002 הם ייאלצו להגיש עוד שלוש עתירות במרדפם אחר יישום פסק הדין. מה הם ביקשו? השוואת תקציבים.

חלק מהילדים המוגבלים מסוגלים להשתלב בבתי ספר רגילים; השילוב הזה אפילו מקפיץ אותם קדימה ברמת ההתפתחות. אבל הם זקוקים לסייעות ולתוספת שעות הוראה, מה שמצריך תוספת תקציב. אילו היו נשארים בחינוך המיוחד, היו מקבלים את הסיוע הזה בלי בעיה; ברגע שהם מבקשים אותו עבור בית ספר רגיל, מתחיל הבלגן. משרד החינוך העדיף להשאיר את הילדים בחינוך המיוחד, ולא להתמודד עם השילוב, ומכאן באה העתירה לבג"ץ. "הבג"ץ כאילו מיושם", אומר אלאיל לדרר מעמותת ית"ד, "כיוון שמשרד החינוך, בשיטת הסלאמי, מקצץ פה ומקצץ שם. בכל פעם שבאים למשרד החינוך בבקשה ליישם את פסיקת בג"ץ ואת חוק השילוב שנחקק בעקבותיו, הם מקימים ועדה."

שמונה שנים אחרי פסק הדין הראשון, ועדיין אין שוויון בין המשאבים שניתנים לילד בחינוך המיוחד מול אלה שניתנים לילד המעוניין להשתלב במסגרת הרגילה. בכל מדינה נאורה מבינים שהשילוב טוב למדינה, ורק כאן משרד החינוך מנסה בכל מיני תתי-ועדות ורפורמות להתחמק מלתת שוויון. אם מקבילים את זה למקרה עמנואל, את הפקידות הבכירה של משרד החינוך כבר היה צריך מזמן לשלוח לכלא על ביזיון בית משפט".

מה המצב כיום?

"ועדת דורנר, שהוקמה במסגרת הבג"ץ הרביעי, קבעה שהורה לילד חריג יחליט איפה הילד לומד ויקבל שוויון במשאבים. ועכשיו משרד החינוך בודק את ההמלצות, ומי יודע כמה זמן זה ייקח. עתרנו לראשונה לבג"ץ כשבתי הייתה בת 10, והיום היא בת 20. המדינה נתנה לה 'פינאטס' בהשוואה למה שהיא יכלה לקבל בחינוך המיוחד, ועדיין התעקשנו לממן מכיסנו את ההשתלבות שלה בחינוך הרגיל. בכסף הזה יכולתי לקנות דירה לילדים, אולי לא באקירוב אבל בראשון".

תגובת משרד החינוך: "שר החינוך ומנכ"ל משרדו אימצו את מסקנות ועדת עמיחי, שעסקה בבדיקת ישימות המלצותיה של ועדת דורנר. בשנת הלימודים הקרובה יתקיימו היערכות והכנת תשתיות ארגוניות לפיילוט. הפיילוט עצמו יצא לפועל בחולון שנה אחר כך, ויכלול את כל בתי הספר בעיר".

המינוי אינו זמין התירוץ של שר הדתות

16 שנה עברו מאז פסק הדין שקבע כי לא למנות אדם למועצה דתית בגלל השתייכותו לבית כנסת כזה או אחר זו אפליה פסולה. ומאז, פעם אחר פעם עותרים נציגים רפורמים וקונסרבטיבים לבג"ץ כדי שיחייב את המועצות הדתיות לקבל את המינויים שלהם. כאילו לא נאמרו הדברים בצורה ברורה בכל פסק דין.

"משרד הדתות והרבנות עדיין מטרפדים הרכבת מועצות דתיות, שבהן אמורים לשבת נציגים שאינם אורתודוקסים", מלינה עו"ד טלי אביב מהמרכז לפלורליזם יהודי. "המקרה האחרון הוא בכפר סבא, ובימים אלה עתרנו לבג"ץ כדי ששוב יורה על המובן מאליו. עיריית כפר סבא בחרה ברוב מוחלט רפורמי וקונסרבטיבי שייצגו אותה במועצה הדתית, והשר פשוט תוקע את המינוי".

איך הוא עושה את זה?

"משרד הדתות והרבנות המקומית לא מציעים נציגים למועצה, כדי שלא ימונה ההרכב. במקום זה מינה השר נציג מטעמו שינהל את המועצה הדתית, במקום חברי המועצה".

מאוד יצירתי.

"גם ההסבר שלהם - ראש המטה של שר הדתות אמר לנו שהשר לא חייב לעמוד בלוח זמנים. דרך נוספת לטרפד את הישיבה המשותפת במועצה היא למנות נציגים ליברלים אבל לא לכנס את המועצה. גם על זה יש הרבה עתירות לבג"ץ, שחייב את המועצות להתכנס, והן לא מקיימות את פסק הדין".

משרד הדתות לא השיב לפניית G, ובכך נמנע מלמסור נתונים לגבי מספר המועצות הדתיות הפעילות כיום כשבין חבריהן נציגים רפורמים וקונסרבטיבים.

עפולה לא זמינה צדק בנוסח תל אביב

הרכב של שבעה שופטי בג"ץ קיבל ב-2006 עתירות שהגישה האגודה לזכויות האזרח בשם חמישה זוגות הומואים שנישאו בחו"ל. פקידי משרד הפנים סירבו לשנות את רישומם מרווק לנשוי, בנימוק ש"נישואים שכאלה אינם מוכרים באופן חוקי במדינת ישראל, ולפיכך לא ניתן לרושמם בקובץ המרשם".

בפסק הדין התקדימי שכתב ברק נקבע כי מינהל האוכלוסין, מתוקף תפקידו כאחראי על הרישום הסטטיסטי, חייב לרשום כנשואים זוגות שנישאו כדין במדינה זרה, ויש בידיהם תעודות המוכיחות זאת. וזאת מבלי להיכנס להצהרות מהותיות יותר הנוגעות לנישואים כאלה.

"מאז פסק הדין הרישום בתל אביב, שאליה מגיעים מרבית הזוגות, עובר בלי בעיה", אומר עו"ד עדי ניב-יגודה, היועץ המשפטי של האגודה לשמירת זכויות הפרט. "אבל בפריפריה זה לא עובד. הפקידים בעפולה מסתכלים על זוגות שבאים להירשם במבט של 'מאיזה כוכב נפלתם'. הדברים לא חלחלו לנקודת הקצה".

למה לא פנית למשרד הפנים כדי שירעננו נהלים?

"ברור שצריך להעיר את המערכת. אבל לזוג שדחוף לו להירשם כדי לקבל משכנתא אין זמן למלחמות. עדיף לו להעביר את כתובת המגורים לתל אביב, שם פועלים אוטומטית, מאשר להיתקע מול פקיד עם מבט מזוגג".

דוברת הרשות למינהל אוכלוסין מסרה כי מבדיקה במחלקה המשפטית עולה שמעולם לא התקבלה פנייה שסורבה.