השאלטר של המדינה

סכסוך העבודה שעליו הכריזו לפני כשלושה שבועות עובדי רשות שדות התעופה (רש"ת) מוצדק מאין כמוהו.

הם לא דורשים תוספות שכר ולא נאחזים בשמנת, אלא מבקשים, אפילו מתחננים, להוציא את כספי הפנסיה שלהם לניהול חיצוני. 2.5 מיליארד שקל שוכבים להם בקופה המנוהלת בתוך רשות שדות התעופה, והם חוששים שמישהו, מתישהו, ישים עליהם יד. באוצר רוצים ניהול חיצוני, בהנהלת הרשות רוצים ניהול חיצוני, אבל איכשהו העסק הזה נמרח שנתיים.

בעוד הסכסוך מוצדק, השביתה מוצדקת פחות. עובדי רש"ת יושבים על אחד השאלטרים הכבדים במדינה, ובצד הכוח העצום צריכה להיות להם גם אחריות. הם אמנם דחו את השביתה שתוכננה לראש השנה, אבל ספק אם השביתה שפרצה הבוקר (ב') הגיעה לאחר שמוצו כל הדרכים.

אפשר היה לפנות לבית הדין לעבודה, אפילו לפתוח בשיבושים קלים כדי לאותת על רצינות. העובדים אולי לא מבינים זאת, אבל שביתה כזאת גורמת להם נזק אדיר. היא מחזקת את הלגיטימציה להפרטת הרשות, או להקמת שדה נוסף שישבור את העבודה המאורגנת בדרך עקיפה.

המדינה מבינה רק כוח

לא רק העובדים אשמים בשביתה, גם המדינה אשמה. זו מאותת שרק שני דברים מזיזים אותה מהכיסא: כוח, ועוד יותר כוח. לראיה, רק שביתה הצליחה להוציא מהאוצר הבטחה מפורשת שלפיה המדינה ערבה לכספי העובדים בכל מקרה ובכל מצב. איפה היו כולם בשנתיים האחרונות?

כמה זמן לוקח לסכם על העברת הניהול של כספי פנסיה, כשמראש ידוע שהעובדים תומכים בכך? ומדוע האוצר מתעקש לכרוך את פתרון בעיית הפנסיה בפתיחה מחדש של הסכם הפיתוח ברש"ת?

הפירות של עופר עיני

שמתם לב שבכל שביתה שמכונה "פראית", מגיע בסוף יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, על תקן "מתווך" וקוצר את הפירות? אחד הוועדים החזקים של ההסתדרות פותח בשביתה, מושך אליו את כל האש, ועיני זוכה לכל האמפטיה.

האמנות הזו של עיני מזכירה מאוד את הסרט "הילד" של צ'רלי צ'פלין. הקולנוען האגדי שיחק זגג שמציע לתקן את החלונות של דיירי השכונה, שבאורח פלא נופצו על ידי משליך אבנים אלמוני. מהר מאוד התברר שמשליך האבנים הוא שותפו העסקי של הזגג, ילד מתוק עם כישרון קליעה יוצא דופן. חפשו את הסרט של צ'פלין, ותקבלו הצצה אל עולמו של הקוסם החדש: עופר עיני.