נדחה ערעור של ערבים שטענו כי הבנק לא יידע אותם על גובה החוב

על בנק ישראל ועל המפקח על הבנקים לעשות לכך שהבנקים בישראל יתנהלו באורח ראוי, ימלאו אחר חובותיהם המיוחדות ויצדיקו את האמון הרב שהציבור רוחש להם, ממש כאילו היו אחת מרשויות המדינה. במסגרת זו מנחים בנק ישראל והמפקח את הבנקים בדבר הדרך הראויה ללכת בה.

זאת הם עושים באמצעות הוראות שונות, שנקבעות על-ידיהם ושמחייבות את הבנקים. הוראות אלה אינן באות בגדר חוק מדינה. ומה יהא על בנק שאינו מקיים אחר ההוראות? יכול ובנק ישראל והמפקח על הבנקים ינקטו נגדו ב"סנקציות" כאלה ואחרות. וכיצד יגיבו בתי המשפט על אי-קיום הוראות על-ידי הבנק?

אברהם, רפאל ופסח פרוסט היו, בראשית שנות ה-90', השותפים והמנהלים בעסק לשיווק מוצרי ניילון, פלסטיק ונייר, שנקרא "פלסט פרוסט". בעת פתיחת חשבון הבנק של השותפות, בבנק המזרחי המאוחד בע"מ, חתמו השותפים על כתב ערבות מתמדת ובלתי מוגבלת בסכום, להבטחת כל חובות השותפות לבנק, והפכו ערבים לחובות השותפות, ללא הגבלת סכום הערבות. בשנת 1997 נקלעה השותפות לקריסה כלכלית. החוב לבנק עמד אז על כ-7 מיליון שקל.

להגן על הערב

לאחר מימוש ביטחונות שונים שהיו בידי הבנק, לצד ערבותם של השלושה, הצטמק חוב השותפות לבנק לכדי כ-2.8 מיליון שקל. סכום זה נתבע על-ידי הבנק מן השותפים-הערבים.

בפי 3 השותפים היו טענות שונות, שלדעתם היו אמורות לפטור אותם מערבותם ומן החוב. טענות אלה לא עזרו בידיהם, ונשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב (שבינתיים פרש לגמלאות), השופט אורי גורן, חייב אותם לשלם לבנק את מרבית סכום החוב.

3 השותפים-הערבים ערערו על חיובם זה לבית המשפט העליון. בפי בא-כוחם, עו"ד רוי בר-קהן, נותרו אך חלק מן הטענות שהועלו בפני בית המשפט המחוזי. לצד טענה בדבר נזקים שנגרמו ל-3 הערבים כתוצאה מרשלנותו של הבנק במימוש הבטוחות שהיו בידו, טען בר-קהן כי הבנק (שיוצג בידי עו"ד רון בן-עמי) הפר את הוראות בנק ישראל, בכך שלא נתן לערבים הודעות שנתיות בדבר החוב. לדידו, היה בכך כדי לפטרם מערבותם.

כבר השופט גורן קבע כי הבנק אכן הפר את הוראות בנק ישראל, אלא שלא היה בכך כדי להועיל לשותפים-הערבים.

טענותיהם של השותפים-הערבים נדחו עתה על-ידי השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן ויצחק עמית. בדחותו את הטענה בדבר רשלנותו של הבנק, לא התעלם השופט רובינשטיין מכך ש"הסתמכות קהל הלקוחות על בנק, האמון שרוחש הציבור לבנק כסמכות מקצועית, המידע האקסקלוסיבי המצוי בידיו, הכלים המקצועיים העומדים לרשותו והיותו מונע הנזק הזול, מטילים על הבנק חובת זהירות כלפי הלקוחות המשתמשים בשירותיו וכלפי צדדים נוספים המושפעים משירותים אלה".

הוא קבע כי אין לומר כי הבנק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו והתרשל משפטית. "אין בידי לקבוע... כי הבנק השתהה באופן העולה כדי 'רשלנות משפטית', אף כי בעוצמתו ובמשאביו אולי יכול היה לנקוט יתר זריזות", פסק. "אחזור ואומר כי בהיותו בנק, אף אם אין הדברים עולים לכדי שיהוי רשלני, דומה שהיתה יפה לנסיבות יתר זריזות", לא פטר רובינשטיין את הבנק בלא כלום.

מעניינת יותר התייחסותו של רובינשטיין לטענה בדבר הפרתן על-ידי הבנק של הוראות בנק ישראל, שלפיהן עליו לדווח לערבים מדי שנה אודות קיומה של הערבות ובדבר סכום החוב.

"תכלית הוראת בנק ישראל הנדונה היא להגן על הערב מפני ערבות שלא-מדעת", הסביר רובינשטיין, ושב והזכיר: "הבנק נושא כלפי ערבים... בחובות מיוחדות... וזאת בנוסף לחובות הכלליות החלות עליו מכוח דיני החוזים ודיני הנזיקין... מתוקף חובות אלה, מחויב הבנק שלא להטעות את מקבל השירות - לקוח או ערב; לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן והסיכונים הכרוכים בו... ליתן השירות בנאמנות ובזהירות ראויה ולנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב - בעת מילוי תפקידיו".

"חובתם של בתי המשפט היא לעמוד לימינם של ערבים תמימים, כדי שלא יעמדו בפני שוקת שבורה ביום שבו לא יעמוד החייב בהתחייבויותיו", המשיך רובינשטיין. בשורה של פסקי דין העוסקים בבנקים שהפרו את הוראות בנק ישראל הנוגעות להגנה על ערבים או על לווים, כבר נפסק כי להפרת ההוראות נפקות ביחסים שבין הבנק לבין הערב, "והדבר יכול לעלות כדי ביטול הערבות במלואה", כך רובינשטיין.

ובכל זאת, הכול במסגרת ההיגיון והסבירות. לצד הקביעות המפליגות האלה, נקבע גם כי כל מקרה ייבחן על נסיבותיו, ובכל מקרה יבדוק בית המשפט עד כמה הפרתה של הוראה זו פגעה ביכולתו של הערב להבין ולעמוד על תנאי הערבות, ועד כמה פגע הדבר ברצונו החופשי להסכים לערוב.

"כשהוראת בנק ישראל המופרת עוסקת בראש וראשונה, כבענייננו, ביידוע הערב על פרטי ערבותו, יש ליחס משקל - גם אם לא תמיד מכריע - לידיעתו של הערב על פרטי הערבות ממקור אחר", אזכר רובינשטיין.

הדבר מתיישב עם השכל הישר. שהרי "אם היה הערב מעורה בפרטי הערבות הודות למקור חיצוני, לא פגעה בו ההפרה מצד הבנק למעשה, ועל כן במצב זה ראוי לדון בהפרה במישור היחסים שבין הבנק לבין בנק ישראל, ולא בין הבנק לבין הערב או הלקוח", כך רובינשטיין.

ההפרה לא פגעה בערבים

ואמנם, נסיבותיו של המקרה הנדון הצביעו על כך, שהפרת הוראת בנק ישראל לא פגעה בשותפים-הערבים, ולכן לא היה בה כדי להביא לביטולה של הערבות, או לביטולו של חוב השותפים-הערבים על-פיה.

מסקנה זו התבקשה "הן נוכח ידיעתם העצמאית על פרטי החוב, והן כיוון שלא הוכח כי ההפרה גרמה לנזק".

רובינשטיין השתכנע בכך שבהיותם חברי השותפות ומנהליה, ומכך שהם הגיעו לבנק לעתים תכופות בענייני השותפות, הרי עד לקריסת השותפות, וגם לאחר מכן, ידעו השותפים-הערבים על מצב החוב. ואם כך, מה להם, שהבנק לא שיגר אליהם אחת לשנה דיווח בדבר קיום ערבותם ובדבר מצבו של אותו החוב ממש?

"בפועל לא ניזוקו המערערים מאי-הידיעה על הערבות, ככל שאכן לא ידעו עליה, מה שקשה להלום", המשיך רובינשטיין, ודחה את טענתם שלפיה יש לפטור אותם מן הערבות, בשל הפרתן על-ידי הבנק של הוראות בנק ישראל.

סוף דבר: כל טענותיהם של השותפים-הערבים נדחו, ובכל זאת הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, לשם בדיקה חוזרת, מדויקת יותר, של שיעורו של החוב.

ובכל זאת, אף שהערעור נדחה למעשה, וחרף זאת שבמקרים שכאלה מחויב בדרך כלל הצד המפסיד לשלם ליריבו הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך דין, לא כך קרה במקרה זה. הבנק הרי פעל בניגוד להוראות - ולא יהא זה ראוי לפטור אותו לחלוטין מכך.

"בנסיבות שבהן נקבע כי הבנק לא קיים את הוראות המפקח על הבנקים כראוי, גם אם לא היתה לכך נפקות ממשית, יש חשיבות למסר הנורמטיבי של חובת ההקפדה", סיים רובינשטיין, "לכן לא הייתי עושה צו להוצאות". (ע"א 1121/08).