סכיזופרניה

1. אין לי ספק שבמשפחת גלייזר, יהודים מברוקלין, מכירים בוודאי את הקומיקאי היהודי הנפלא, ג'קי מייסון. אחת הבדיחות המפורסמות של מייסון מתייחסת לדרך שבה הוא מזהה יהודים בתוך הקהל שלו: "כולם יושבים, צוחקים, פה ושם מוחאים כפיים, ורק באחד הכיסאות באולם, אני רואה מישהו סופר: מכפיל את מספר המושבים בשורה במספר השורות ובמחיר הכרטיס, ועושה פרצוף של 'וואו, הממזר עושה כאן המון כסף'".

לפי אותה השיטה אפשר לזהות ישראלים שמסיירים באולד טראפורד: כולם מצלמים, מצטלמים, שואלים שאלות ופושטים על חנות המזכרות, בעוד ש"מר ישראלי" בדרך כלל עם ילד או שניים לצידו, סופר כ-30 משתתפים בקבוצה, כפול שישה סיורים בשעה, כפול שש שעות ביום, כפול 13 ליש"ט למשתתף ו... אחרי כל זה לך ותסביר לו למה מועדון שמייצר כסף, ממש כך, ולא מחזיק ברשימת שחקנים נוצצת במיוחד, שקוע בחובות שכאלו.

בערב לפני צאתי לנסיעה למנצ'סטר, שמעתי את אבי לוזון מתראיין באולפן ליגת האלופות ומדבר בשבחה של ארסנל. "הם צנועים", אמר היו"ר, "לא זוכים בתארים, אבל גם לא נכנסים, כמו צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד, להוצאות שאחר כך הבעלים צריכים להביא כסף מהבית". גם אני מחבב ומכבד מאוד את ארסנל, אבל לגבי יונייטד, לוזון טעה - ובגדול. כאן המקרה הוא הפוך: לרכש הבולט של הקיץ הקודם באולד טראפורד קראו ולנסיה או אואן (שהגיע כהעברה חופשית), לרכש הבולט של הקיץ האחרון קוראים הרננדז, או "צ'יקיריטו", שאפילו לא נכלל בסגל לקראת המשחק מול ליברפול. ליונייטד אין אולי שחקנים יקרים, אבל יש לה את הבעלים היקרים בהיסטוריה של המשחק, בעלים שהיא מתקשה, למרות היותה מועדון הכדורגל עם הרווח התפעולי הגדול בעולם, לממן.

2. ביקור באולד טראפורד מלמד עד כמה איבד חרם האוהדים על הגלייזרים את המומנטום שלו, למרות שכמעט כולם עטויים בצעיפי המחאה בצבעי ירוק-צהוב. בסיור שלנו במגרש למשל, היו 5 ישראלים, שני אמריקנים, שלושה קוריאנים, שני הולנדים, ארבעה נורבגים, חמישה אינדונזים, שלושה יפנים וזוג פולני: שתי לסביות עם פירסינג וקעקועים, שלא הפסיקו להתגפף ולבקש שנצלם אותן מתחת לאפודת השוער של קוז'צ'אק בחדר ההלבשה - מה שהביך כהוגן את האינדונזים שנשותיהם עטו את כיסוי הראש המוסלמי המסורתי. אם שארל דה גול אמר פעם על הצרפתים שקשה לשלוט באומה שיש לה יותר מ-300 סוגי גבינה, אז לך תשתלט על המגדל בבל הזה של אוהדי מנצ'סטר יונייטד ברחבי העולם.

 וויין רוני, פרננדו טורס, מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, פרמיירליג / צילום: רויטרס

והנה עוד דוגמא למורכבות של הסיטואציה: לקראת המשחק מול ליברפול קראו ארגוני האוהדים ל"מחאת החולצה הישנה": האוהדים התבקשו, מעל גבי כל אתר אינטרנט, להגיע למשחק החשוב כשהם לבושים בחולצות הקבוצה מהעידן שלפני שלטון הגלייזרים. אבל בעוד שכשני-שלישים (הערכה שלי) מיושבי האצטדיון צייתו להנחיה, הרי שהיתר כלל לא שמעו עליה: יום לפני המשחק, בשבת בבוקר, החלה המכירה המוקדמת של חולצות החוץ החדשות של המועדון, ברשת JJB SPORT (הספונסרים של בולטון), כשהגימיק הוא הדפסת שם ומספר (שעולים כ-10 ליש"ט נוספים) - בחינם. בתוך שעה הגיע התור מחוץ לחנות שבמדרחוב הקניות במרכז מנצ'סטר לזמן המתנה ממוצע של שעה וחצי (!), וגם אוהדים שלא לבשו את החולצה החדשה למשחק מתוך הזדהות עם החרם, רכשו אותה והעשירו את תזרים המזומנים של הגלייזרים. וזו אפילו לא הדוגמא האבסורדית ביותר: מאחר שבחנות הרשמית של המועדון נמכרות גם חולצות "רטרו", יש אוהדים שהגיעו אליה במיוחד כדי מלרכוש חולצה "ישנה" לכבוד המשחק - ובכך קנו מהגלייזרים את אמצעי המחאה נגדם...

3. לפני המשחק אני נכנס ל"בישוף", ל"טראפורד" ול"סאם פלאטץ", שלושת הפאבים הסמוכים לאולד טראפורד, כדי לשמוע מהאוהדים עוד קצת על המחאה. במשפט אחד: הגלייזרים יכולים לישון בשקט. הקהל המקומי שונא אותם, אבל אחרי שהחמיצו את שעת הכושר היחידה שהייתה להם להפעיל לחץ אפקטיבי על הבעלים, ולהחרים את המנויים (למרות הגלובאליות של המותג, רוב רוכשי המנויים הם בעיקר תושבי מנצ'סטר והסביבה) - הם לא מתכננים צעדי מחאה חריפים יותר מאשר שלטים, תגים, צעיפים ועוד נגד הג'ינג'ים מברוקלין.

בסוף המשחק הג'וניור ואני יוצאים בשירה אדירה מהאצטדיון: ב-2-2 הוא כמעט בכה (גם אני, אבל שמרתי פאסון). עשר הדקות שבין השער השלישי של ברבאטוב לשריקת הסיום עברו עלינו כמו שעה, אבל עכשיו אנחנו מאושרים.

עיתונאי אוסטרי ניגש אלינו ומבקש רשות לצלם אותנו כעדות למחאת האוהדים: אני לבוש בחולצה ישנה שהספונסר עליה היא חברת "שארפ", חולצה שרכשתי ב-1994. רן, בני, מדגים אולי יותר מכל את הסכיזופרניה שממנה סובלים האוהדים: הוא לובש את חולצת החוץ החדשה שמאחוריה מוטבע המספר 11 והשם המפורש "גיגס" (כמה הייתי גאה בחנות כשהילד ביקש מהמוכר את "גיגסי". הבטתי סביב כאילו זה עתה הוכתר לחתן התנ"ך העולמי...). על חולצה זו הוא לבש חולצה נוספת, בצבע ירוק-צהוב עם דיוקנו של דייויד בקהאם, עוטה על צווארו את צעיף המחאה, והכתובת: "בקהאם אומר די לחובות!". התמונה שעל החולצה צולמה במשחק ליגת האלופות במארס מול מילאן, שבסיומו, כמחווה לקבלת הפנים החמה שזכה לה מהאוהדים, כרך "בקס" את צעיף המחאה סביב צווארו.

4. אוהדי ליברפול דוממים ביציע האורחים שלהם, סופגים את ההתגרויות של הקהל המקומי ויודעים שהמשטרה תעכב אותם לעוד שעה לפחות בטרם תתיר להם להתפנות מהיציע. הכותרות האחרונות בעיתונים מספרות על ההתרסקות הכלכלית של ג'ילט והיקס, ובעיקר על כך שפפה ריינה ופרננדו טורס יעזבו את המועדון בוודאות בקיץ הקרוב כהעברות חופשיות. לרגע יש לי תחושה שאפילו חובות הענק שכפו הגלייזרים על מדפסת הכסף של מנצ'סטר יונייטד נראות להם כצרות של עשירים.