הנביא צ'כוב

"בעיני, זה המחזה הטוב ביותר שנכתב אי פעם", מסביר מיכאל (מיקי) גורביץ', המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, את תשוקתו רבת השנים לביים את "גן הדובדבנים". הקלאסיקה פרי עטו של אנטון צ'כוב שהייתה גם מחזהו האחרון (במקור משנת 1903), שבדיעבד ניבא את נפילת שלטון הצארים והאצולה הישנה לטובת המהפכה הקומוניסטית, עליית מעמד הפועלים והפיכתה של רוסיה לברית המועצות.

צ'כוב כתב את המחזה כקומדיה סטירית אך הבמאי המקורי, קונסטנטין סטניסלבסקי הדגול, החליט להתייחס אליו כאל טרגדיה. הפשרה, שילוב מדוד במשורה של שני הז'אנרים, שולטת גם בבימוי של גורביץ' שהוא בפועל קונצ'רטו לשני שחקנים בשיאם האמנותי. האחת לאורה ריבלין, העושה נפלאות בדמותה של גיבורת המחזה מאדאם רנייבסקאייה, ומולה ניצב כמקשה מהוקצעת אחת האנסמבל הקבוע של שחקני תיאטרון החאן. ההשתלבות המושלמת של ריבלין כשחקנית אורחת בהופעות הווירטואוזיות (מעל כולם יוסי עיני כלופאחין, ארז שפריר כגאייב וויטלי פרידלנד כטרופימוב) עומדת בבסיס הצלחתו של גורביץ' להפיח רוח חיים במחזה הוותיק.

"לכל אחד מאיתנו יש גן כזה"

"כאשר מחזירים לבמה קלאסיקה מקובל לטעון שהיא רלבנטית מאי פעם", אומר גורביץ', "במקרה 'גן הדובדבנים' נכונות הטענה מובנת מאליה. בבסיס העלילה משפחה המבקשת לשמור על נכס נדל"ן, גן הדובדבנים שלה, בעוד יזם חיצוני מבקש לקנות ולהרוס אותו כדי לבנות על השטח בתי נופש לתיירים. מה יותר רלבנטי מזה לבועת הנדל"ן בישראל של 2010?

"אבל מובן שזו רק מטאפורה חיצונית, כי גן הדובדבנים הוא הרבה יותר מחלקת אדמה בעלת ערך נוסטלגי. לכל אחד מאיתנו יש גן כזה, המסמל את הדבר האחד שאנו מרגישים שאין טעם לחיינו בלעדיו, ונמשיך לעשות הכול על מנת לאחוז בו גם אם המציאות מוכיחה שייטב לנו בלעדיו ברמה החומרית. אני, למשל, לא רואה עצמי מסוגל לחיות במקום אחר שאינו ישראל ולא משנה עד כמה קשה לחיות פה. אולי זה גן הדובדבנים שלי".

מדוע בחרת בשחקנית אורחת מחוץ לתיאטרון החאן, לאורה ריבלין, לתפקיד הראשי?

"מסיבות ענייניות לחלוטין. לא הייתה באנסמבל שחקנית מתאימה מבחינת הגיל. אני מעריך ומוקיר את לאורה שנים רבות, ולשמחתי היא הסכימה מיד להצטרף אלינו".

"ההופעה האחרונה שלי בחאן הייתה לפני יותר מעשור, והיה לי ברור שבהזדמנות הראשונה ארצה לחזור לתיאטרון ואף שלחתי רמיזות עבות בנדון בשנים האחרונות", אומרת ריבלין, "לעשות מהלך כזה עם 'גן הדובדבנים' זו כבר הגשמת חלום, כי בעיני זו היצירה המורכבת והמושלמת ביותר של צ'כוב וגם ההזדמנות האחרונה עבורי לשחק במחזה שלו. אין בכתביו תפקידים אחרים המתאימים לשחקנית בגילי ומאדאם רנייבסקאייה, ששמה הפרטי לבוב כלומר 'אהבה' ברוסית, היא חלומה של כל שחקנית. דמות כל-כך מורכבת ומלאה רבדים, שהיה לי קשה להחליט מאיפה להתחיל להיכנס לעורה".

טלנובלה אפית

"גן הדובדבנים" הוא סוג של טלנובלה אפית שבה משתלבות כמה עלילות מקבילות על רקע ימיה האחרונים של אחוזת רנייבסקאייה, שבעליה האריסטוקרטים שקעו בחובות כבדים. בתחילת המחזה חוזרת מאדאם רנייבסקאייה (ריבלין) לבית ילדותה אחרי חמש שנות מגורים בפריז, שבמהלכן התאהבה בנוכל שגזל את כל רכושה. היא מתאחדת עם אחיה טוב הלב אך הבטלן-פטפטן כרוני (ארז שפריר), ויחד הם מנסים למצוא פיתרון שיציל את הנכס ממכירה פומבית. אך חוסר יכולתם להפנים את השינויים החברתיים המתרחשים סביבם הופך את המשימה לבלתי אפשרית. בעוד רנייבסקאייה ממשיכה לבזבז את הכסף שאין דווקא לופאחין (יוסי עיני), סוחר עשיר שאביו וסבו היו משרתים באחוזה, קונה אותה ומורה לעקור את גן הדובדבנים האהוב של בני המשפחה ולהקים במקומו בתי נופש לתיירים.

בסיום המחזה נוטשות כל הדמויות את האחוזה הריקה ושוכחות את המשרת הקשיש פירס (אבי פניני), הנותר בבית הנעול ולמעשה נגזר עליו לגווע יחד עם העולם הישן שחלף ללא שוב.

"ביסודה היא אישה מקסימה", אומרת ריבלין, "איני מסכימה לפרשנות שלפיה היא עיוורת למה שקורה סביבה. האמת יותר טראגית. היא מודעת לכל מה שקורה, אבל לא מסוגלת לתרגם הגיון למעשים והולכת רק עם נטיות הלב. אולי נדמה לעיתים שהיא טיפשה וקלת דעת, אבל בעיניי היא הולכת אל אובדנה כמעט מחוסר ברירה ומשלמת מחיר אישי הקשה לה מנשוא.

"היא מלאה בכוונות טובות למרות שעשתה בחייה דברים איומים, ועדיין היא מבקשת שלא ישפטו אותה".

חובב תיאטרון ממוצע עשוי להגיב להפקה חדשה של "גן הדובדבנים" בדחייה נוסח: "בשביל מה לראות את זה עוד פעם", במיוחד אחרי שהשנה כבר הועלו שתי הפקות של "השחף" (הבימה, תיאטרון באר שבע) והפקה של "הדוד וניה" (בית לסין).

גורביץ': "כשם שצ'כוב מדבר בעד עצמו. לדעתי, הוא מחזאי שאינו זקוק עוד להמלצות או תירוצים כשם שאיש אינו שואל למה להעלות שוב מחזות של שייקספיר".

ריבלין: "אני כן מאמינה שבמציאות חיינו כאן ועכשיו המסרים במחזה ידברו לכל אחד. צ'כוב היה נביא, לראיה המהפכה הקומוניסטית שאליה התייחס במחזותיו למרות שמת יותר מעשור לפני שהתרחשה בפועל.

"הוא כתב על גן ברוסיה של תחילת המאה ה-20, ובעיתונים אני קוראת על משפחות ערבים תושבי יפו שמכרו בתים בפרוטות ליזמים שהקימו בתי פאר לאורך קו החוף של תל-אביב. השנים עוברות, המיקום מתחלף, אבל הגן נשאר".