הנקראות ביותר

ביהמ"ש מסיג לאחור את הזכויות הרכושיות של זוגות חד-מיניים

אם נדמה היה לחברי הקהילה ההומו-לסבית כי מערכת המשפט אימצה מדיניות שוויונית בנוגע לזכויות רכושיות של בני-זוג חד-מיניים - בא ביהמ"ש לענייני משפחה בב"ש וטרף את הקלפים

ב-6 השנים האחרונות חיה הקהילה ההומו-לסבית תחת ההנחה שבכל הנוגע לזכויות הירושה של בני-זוג מאותו מין - הם הגיעו למנוחה ולנחלה. כך, מאז פרשת ירושת המנוח ש"ר מקריית-שמונה, שבן-זוגו זכה לקבל את רכושו למרות התנגדות האפוטרופוס הכללי, ולאחר החלטת היועץ המשפטי לממשלה דאז לאמץ מדיניות שוויונית בכל הנוגע לזכויות רכושיות של בני-זוג חד-מיניים, לעומת זוגות הטרוסקסואליים. אלא שבשבועות האחרונים בא בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע וטרף את הקלפים.

פסק דינו של השופט ישעיהו טישלר בנושא חלוקת העיזבון של ר' מגלה לא רק את עמדתו המשפטית בסוגיה שבמחלוקת, אלא גם, כפי שמתברר, את עמדתו האישית של השופט בנוגע להומואים ולסביות (ת"ע 1320/08 פלוני נ' הרשם לענייני ירושה).

התביעה שהתבררה בפני טישלר הוגשה על-ידי ב', מי שהיה בן-זוגו לחיים של ר' המנוח. ב' התנגד להעברת עזבונו של ר' לידי אחותו. אלא שהשופט נמנע מלהגדיר אותו "החבר של ר'" - והסתפק בהגדרה לקונית יותר, "חבר של ר'". יחי ההבדל.

ר' הותיר אחריו צוואה, שבה הוריש את רוב רכושו לאחותו, אך מינה אותה להוציא לפועל חלק נוסף של הצוואה, שבה אמור היה גם ב' לקבל חלק מהעיזבון.

ב' התנגד לקיום הצוואה, ובבקשה לבית המשפט הציג את עצמו כ"מי שהיה במהלך השנים בן-זוגו והידוע בציבור של המנוח". לדבריו, הם "ניהלו מערכת יחסים חזקה ויציבה, שהתבססה על אהבה כנה וגדולה, דאגה ואכפתיות". לדברי ב', בן-זוגו המנוח כתב צוואה מאוחרת יותר, שבה דאג לכל צרכיו של בן-זוגו לאחר לכתו, ואולם האחות מסתירה צוואה זו.

במקביל הגיש ב' תביעה לקבלת מזונות מן העיזבון, בשיעור של 11 אלף שקל בחודש, בטענה כי השניים היו ידועים בציבור, כהגדרתו של מושג זה על-פי חוק הירושה. האחות טענה כי בין ר' ל-ב' שרר קשר "אלטרואיסטי", אבל לא "רומנטי". לדבריה, השניים לא היו ידועים בציבור, וגם אם היו - אין לכך כל נפקות משפטית, בשל מינם הזהה.

כיצד פסק בית המשפט למשפחה בבאר-שבע? עוד נשוב לכך. אך קודם לכן, תזכורת לפסיקתו יוצאת הדופן של בית המשפט המחוזי בנצרת מלפני 5 שנים. מדובר היה בתביעה שהגיש ע"מ, בן-זוגו במשך 40 שנה של ש"ר שהלך לעולמו. השניים התגוררו יחד כידועים בציבור במשך שנים רבות, אלא שלאחר שש"ר הלך לעולמו, התברר כי הרכוש היה רשום על שמו בלבד, ובהיעדר צוואה - דרש האפוטרופוס הכללי לקבל את העיזבון לידיו, באין יורש.

בלא צוואה, ביקש ע"מ להסתמך על הוראות סעיף 55 לחוק הירושה, אלא שהסעיף הזה איננו נוקט לשון של "בני-זוג" או "ידועים בציבור", אלא נוקב בביטוי "איש ואישה". למרות זאת, בית המשפט המחוזי בנצרת קיבל את דרישתו, והחליט כי ניתן לפרש את הביטוי הזה כחל גם על "איש ואיש".

שופטי הרוב במחוזי קיבלו את הנימוק כי בעת חקיקת חוק הירושה ב-1965 חברי הכנסת לא היו מודעים לקיומן של משפחות חד-מיניות, ולכן, כך פירשו, המחוקק לא התכוון שלא לכלול גם בני-זוג מאותו מין בהוראות חוק הירושה.

איש ואשה - גם איש ואיש?

הפרשנות היצירתית של בית המשפט המחוזי ספגה ביקורת מצד אחד - בכל זאת, מתיחת משמעותו של הביטוי "איש ואישה" כך שיכלול גם "איש ואיש" ו"אישה ואישה" איננה מובנת מאליה - ושבחים מצד שני, בשל המדיניות המשפטיות המתקדמת הגלומה בה.

היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, החליט שלא לערער על פסק הדין לעליון, ובכך נתן חותמת אישור לפסיקת המחוזי. הוא לא הסתפק בכך, וכחודש לאחר פסק הדין, בדצמבר 2004, פירסם הנחיית יועץ חדשה, ולפיה מעמדם של בני-זוג מאותו מין בענייני רכוש וממון - ולא רק בענייני ירושה - יהיה זהה לזה של ידועים בציבור.

בהמשך, כשהתמנה פרופ' דניאל פרידמן לשר המשפטים, התברר כי בלחץ מפלגת ש"ס הוא הסכים שבחוק דיני ממונות, הידוע יותר בשם "הקודיפיקציה האזרחית", יחוקק סעיף הידועים בציבור פעם נוספת כ"איש ואישה".

הדבר עורר תרעומת, מאחר שלדברי נציגיה המשפטיים של הקהילה ההומו-לסבית, בתי המשפט לא יוכלו לשוב ולפרש סעיף זה, שהכנסת מחוקקת בשנות ה-2000, באותו אופן שבו פירשה את הסעיף המקורי מחוק הירושה שנחקק ב-1965.

פרידמן נסוג לבסוף מכוונתו, ואולם המחלוקת על ניסוח סעיף הידועים בציבור בפרק הירושה בקודיפיקציה היא זו שעדיין מעכבת את הגשת תזכיר החוק כולו לכנסת.

הימנעותו של מזוז מלערער לבית המשפט העליון גרמה לכך שפסיקתו של המחוזי בנצרת לא זכתה להתייחסות מצד הערכאה השיפוטית הבכירה, ולא הפכה לפיכך להלכה משפטית מחייבת. בתי משפט השלום מתייחסים, כידוע, לפסיקות העליון כאל הלכה מחייבת, אך פסיקות המחוזי נחשבות הלכה מנחה, שניתן לסטות ממנה. עם זאת, בית המשפט העליון התייחס לפסיקת המחוזי בכמספר הזדמנויות מאז, למשל בפסק הדין המורה למשרד הפנים לרשום נישואים חד-מיניים שהתקיימו בחו"ל.

לפני שבועות אחדים, בפסק דין שהורה לעיריית ירושלים להעביר תקציבים ל"בית הפתוח" של הקהילה הגאה (עע"מ 343/09), כתב השופט יצחק עמית כי "המשפט בישראל בעניינה של הקהילה הגאה וחבריה משקף את השינויים והתמורות שחלו במרוצת השנים בחברה הישראלית. קיימת הסכמה רחבה כי אין להצר צעדיהם של חברי הקהילה הגאה או להפלותם לרעה. ההתייחסות לחברי הקהילה הגאה היא אחד המדדים להיותה של מדינת ישראל מדינה ליברלית-דמוקרטית, להבדיל מהמצב ברובן-ככולן של מדינות המזרח-התיכון הקרובות והרחוקות, בהן נרדפים חברי הקהילה הגאה, הן על-ידי השלטונות והן על-ידי החברה".

מפתח שאינו מתאים למנעול

כל זה לא הפריע לשופט טישלר מבית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע. הוא דחה את התנגדותו של ב' הן בהיבט העובדתי והן בהיבט הנורמטיבי. עובדתית קבע השופט כי לא הוכח כי בין השניים אכן התקיימה מערכת יחסים זוגית, וכי הם שימשו ידועים בציבור. לא היתה מחלוקת שהם מעולם לא התגוררו יחד, ואולם בית המשפט לא קיבל את הטענה כי בשל החלטתו של ר' שלא "לצאת מן הארון", עובדה זו, שהשניים לא ניהלו משק-בית משותף, אינה צריכה להיות מכרעת בהחלטה האם הם היו ידועים בציבור.

אלא שהשופט המשיך הלאה, ופסק נגד ב' גם בהיבט הנורמטיבי. הוא דחה את פסיקתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בקובעו כי "מכיוון שמדובר ביסודו של דבר בעניין ערכי, ונוכח הדעות השונות הקיימות בהקשר זה, לא ראיתי בדברי בית המשפט בנצרת הלכה מחייבת. אתהפך 7 פעמים ולא אבין, כיצד זה ניתן 'למתוח' את הפרשנות הלשונית של הביטוי 'איש ואישה' לעבר הפרשנות שהכוונה היא גם לבני-זוג בני אותו מין".

טישלר גם מתנצח עם קביעת בית המשפט המחוזי בנצרת, ולפיה רוח הזמן השתנתה, הערכים החברתיים השתנו, ומאז נחקק חוק הירושה ב-1965, "הפכנו להיות פתוחים יותר, נאורים יותר, ליברליים יותר".

"זאת מאין?" תוהה טישלר, "אכן, אפשר שהציבור טולרנטי כיום יותר לגבי מציאות של בני-זוג חד-מיניים, מכפי שהיה עת שהחוק נחקק. אבל האם באמת ניתן לומר שמציאות זו משקפת את הערכים והנורמות המקובלים בחברה? דעתי היא שפרשנות לגיטימית של הביטוי 'איש ואישה' מאפשרת רק מסקנה אחת: זכר ונקבה. כל פרשנות אחרת נראית בעיניי מאולצת, גם אם היא באה לשרת מטרה של קידום ערכים של ליברליות ופתיחות חברתית".

אקורד הסיום של טישלר מעורר תחושה לא נעימה באשר לדימוי שבחר: "ניסיון החיים מורה אותנו שמפתח שאיננו מתאים למנעול יותיר אותנו עם מפתח לחוד ומנעול לחוד. מי שמחזיק בו, לא יצליח לפתוח את המנעול שהוא רוצה בפתיחתו. השימוש במפתח צריך להיות מושכל, שאם לא כן עלול המפתח להישבר, וגם המנעול עלול להינזק".

עם זאת, עו"ד דורי ספיבק מהקליניקות המשפטיות בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, שייצג בעצמו את ע"מ בבית המשפט בנצרת, מסרב להתרגש מפסק הדין החדש שניתן בבאר-שבע.

"להבנתי, המצב המשפטי לא השתנה", אומר ספיבק, "הסיטואציה העובדתית בפרשה החדשה היתה שונה, מאחר שהמנוח הותיר אחריו צוואה, והיה גם ברור שבני-הזוג לא התגוררו יחד מעולם. אולי בית המשפט היה צריך לדחות את התביעה על סמך העובדה שהתובע לא הוכיח כי הוא אכן היה בן-זוגו של המנוח, ולא להיכנס לפרשנות של חוק הירושה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות