שופט העליון יורם דנציגר: "הלכת אפרופים אינה הלכה שגויה"

הרבה דיו נשפכה בנוגע לדעתו של שופט בית המשפט העליון, יורם דנציגר, נגד הלכת אפרופים (אשר אושררה בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות). הגיעו הדברים לידי עימות חזיתי מתוקשר, שלא בין כתלי בית המשפט, בינו לבין "אבי ההלכה", הנשיא לשעבר אהרן ברק.

ניתן היה לצפות כי כאשר תבוא בפני דנציגר ההזדמנות להעמיד את הלכת אפרופים בבחינה חוזרת, הוא לא יחמיץ אותה. והנה לא כך. בהחלטה שיצאה לאחרונה תחת ידיו של דנציגר הוא ראה את הדברים נכוחה ולא נפל ל"מלכודת" שהציב בפניו מפעל הפיס.

אף שאת בקשת רשות הערעור שהגיש ביסס הפיס על הטענה כי פסק הדין נשוא-הבקשה מעורר סוגיה משפטית בדבר פרשנות חוזה, כפי שזו נקבעה בעניין אפרופים וארגון מגדלי הירקות, אל מול גישתו החולקת של דנציגר - הוא לא העניק את רשות הערעור המבוקשת. בכך נמנעה בחינה מחודשת של ההלכה.

מדובר בתביעה שהגישו מספר משווקים של כרטיסי הגרלה המונפקים על-ידי מפעל הפיס, שבה עלתה השאלה על מי אמורה לחול העלייה בשיעור המע"מ. האם על המשווקים? שמא על מפעל הפיס?

סתירה פנימית בחוזה

הטעם למחלוקת היה נעוץ בהבדלים שהתגלו בנוסחי החוזים שנחתמו עם המשווקים כבר בשנת 1990, לבין חוזים חדשים שנועדו להאריך את תוקף ההתקשרויות עמהם ושנחתמו בשנת 2000.

שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, נעה גרוסמן, צידדה במפעל הפיס ופסקה לטובתו. ערעורם של המשווקים התקבל על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. השופטים אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ועפרה צ'רניאק הזכירו את הלכת אפרופים, שלפיה "חוזה יפורש על-פי לשונו והנסיבות החיצוניות לו, ללא שנדרשת בחינה מוקדמת אם לשון החוזה ברורה אם לאו". שופטי המחוזי אזכרו אף את גישתו החולקת של דנציגר, המבקשת ליתן משקל מכריע ללשון החוזה, במקום בו היא ברורה וחד-משמעית.

בקבלם את הערעור קבעו שופטי ההרכב כי "ההבדלים בין גישת שני השלבים לבין גישת הפסיקה בהלכת אפרופים והלכת מגדלי הירקות נוגעים אך ורק למצבים שבהם לשון החוזה היא ברורה וחד-משמעית".

בנוגע לחוזה הנדון, נקבע כי מדובר "בחוזה ובו סתירה פנימית מיני וביה". מאחר שכך, ומאחר שלא ניתן למצוא בחוזה תשובה מילולית לשאלה שבמחלוקת, לא ראו השופטים אלא לפנות אל תכליתו של החוזה ולנסיבות כריתתו, וזאת בנוסף לבדיקת לשון החוזה.

בית המשפט בחן תחילה את הפרשנות המילולית של החוזה. לאחר מכן הוא בחן את פרשנותו על-פי נסיבות כריתתו. בהמשך נבחנה הפרשנות על-פי תכליתו העסקית של החוזה, והוחלו עליו כללים רלבנטיים שונים, ובהם הכלל כנגד התחייבות בלתי סבירה, כלל הפרשנות נגד המנסח, וכלל הפרשנות נגד הצד החזק.

סוף דבר: בית המשפט המחוזי קבע כי לא היתה לצדדים כל כוונה לשנות את תנאי החוזה בכל הקשור לעניין המע"מ, וקיבל את הערעור. על כך הגיש מפעל הפיס לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער. זו כאמור נדחתה עתה.

"המבקשת ניסתה לעטות את בקשתה באצטלה של שאלה משפטית, לפיה פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעורר סוגיה משפטית בדבר פרשנות חוזה כפי שזו נקבעה בעניין אפרופים ובעניין מגדלי ירקות, אל מול גישתי שהובעה בין היתר בעניין נורקייט. אין בידי לקבל טענה זו של המבקשת", הסביר דנציגר מדוע הבקשה אינה נופלת בגדר המקרים החריגים, בהם תינתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". "בסופו של יום, מדובר בסכסוך העוסק בעניינם הפרטי של הצדדים, והוא אינו מגלה שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור", הוסיף.

נתלה בפרידמן

פטור בלא כלום בנוגע להלכת אפרופים אי-אפשר. הרי לדנציגר הזדמנות להבהיר את עמדתו בנוגע אליה. לפיכך הוא לא הסתפק בקביעה האמורה, אלא הטעים כי גם לגופו של עניין אין מקום לקבל את הבקשה.

"במקרה שלפנינו... אומד דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מלשון החוזים, אינה מובילה למסקנה ברורה", הוציא את העוקץ מטענת מפעל הפיס. "לשון הטקסט, כפי שהיא מופיעה בחוזים, שגויה", הוסיף. "בנסיבות אלה, סבורני כי אין כל עימות בין ההלכה שנקבעה בעניין אפרופים ובעניין מגדלי ירקות לבין עמדתי כפי שהובעה בעבר בפסיקה".

והנה: "לדידי, מבחינה עקרונית הלכת אפרופים אינה הלכה שגויה", הפתיע דנציגר את מי שלא התעמק בהבנת פסקי דינו הקודמים בסוגיה. "אולם... סבורני כי הרטוריקה שלה והדרך שבה היא יושמה הם שהובילו לפגיעה בעיקרון חופש החוזים, לפגיעה באוטונומיה של הרצון הפרטי ופגיעה ביציבות הנדרשת בדיני החוזים", שב והבהיר.

"לגישתי... על בית המשפט להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים כאשר הוא נדרש לשאלת פרשנותו של חוזה, וכל זאת במקום בו החוזה אינו ברור וטעון פרשנות. במקרים אלה נדמה כי אין מקום להסתפק אך ורק בלשון החוזה", הוסיף דנציגר.

בנוגע לכך, הוא ראה להיתלות באילן בדמות פרופ' דניאל פרידמן, אשר התייחס לקשיים הנעוצים ברטוריקה של הלכת אפרופים, וגרס כי הקשיים שמעוררת הלכה זו אינם נעוצים בה עצמה, שהרי היא נכונה כשלעצמה.

"הקושי הוא ברטוריקה של פסק הדין ובדרך שבה יושמה ההלכה במקרה הספציפי. השילוב של גורמים אלה יצר תחושה שלפיה אין בנמצא חוזה ברור, הכול פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות", כך פרידמן.

יציבות וודאות משפטית

דנציגר הוסיף ואזכר את דבריו-שלו, שלפיהם אין די ב"תמרורי האזהרה" שהוצבו במסגרת פסק הדין בדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, בעניין פרשנותו של חוזה. "פנייה לנסיבות חיצוניות לחוזה כעניין שבשגרה ומדי יום ביומו אף שאין הדבר נחוץ, חלחלה ברבות השנים לפסיקתן של הערכאות דלמטה והפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן בו מפרשים בתי המשפט חוזים. הפנייה לנסיבות חיצוניות לחוזה בהסתמך על הלכות אפרופים ומגדלי ירקות, כדבר שבשגרה ואף כשאין בכך כל צורך, יוצרת לטעמי מציאות שעלולה לפגוע בעקרונות היסוד של דיני החוזים: אוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים, עיקרון חופש החוזים ועיקרון היציבות והוודאות המשפטית", כך דנציגר.

"במקרה דנן... אין כל עימות או מחלוקת בין גישתי לבין ההלכה שנקבעה בעניין אפרופים ומגדלי ירקות", חזר דנציגר לעסוק בבקשה שלפניו.

לדבריו, "החוזה משנת 2000... מכיל טעות ניסוחית המקשה על התחקות אחר כוונת הצדדים. לפיכך... לא היה מנוס מבחינת הנסיבות החיצוניות שיאפשרו ללמוד אודות אומד דעת הצדדים". (רע"א 1452/10).