חבר, אתה ב"הסר"

שנת הפייסבוק הראשונה שלי עומדת להסתיים בקרוב. התחלתי באיחור ניכר, אך סגרתי פערים בזריזות. רק כשחציתי את משוכת האלף חברים, הפנמתי סופית את העיקרון: אני שטה לי באקווריום, ובכל רגע נתון כל-כך המון אנשים רואים לי הכול.

לא שהראיתי מי יודע מה, אבל המחשבה שהאינטימיות הבדויה הזאת היא בעצם סוג של חשפנות, שמביכה ומבלבלת אותי, רדפה אותי במרוצת כל החודשים הללו של הלייקים והפוסטים והלינקים והסטטוסים.

הנה עוד לקח שהפנמתי קצת באיחור: המרבה חברים - מרבה דאגות. מי הוא זה משוטט שם בין התמונות שמתעדים את הרגעים המתוקים והמסעירים של חיי? איזה חפץ יש לי בכל האי-נעימויות האלה שבמהלכן מיני בחורים שאין לי שום עניין בהם מטרידים אותי בצ'טים? מתי בדיוק אמצא את הזמן לבחון כל הצעת חברות לגופה? ולמה לי כל הכאב ראש הזה של לעשות חשבונות לזרים שלא מתחשק להעליב?

כאשר חברתי המתקדמת טכנולוגית רומי ביקשה לבאר לי את חוקי השיוט, היא כינתה את ה"פיד" (הפלטפורמה שבה כולם משתפים זה את זה בהגיגים) "הביוב". ובאמת, הכול זורם שם בשפע שכזה, שמרוב חברים כבר לא מצאתי את ידידיי הלא וירטואליים, שבאמת יקרים ללבי.

הפכתי עדה מאונס לתקשורת בין זוגות, שמתדלקים את הקשר באמצעות המדיום הזה, שמשכיח בקלות מפחידה את ההבחנה בין המציאות היומיומית האינטימית לבין אינטראקציה חברתית המשגשגת בחסות הבינה המלאכותית. אני הרי לא צופה ב"מחוברים" בדיוק מאותה הסיבה - יש שם יותר מדי אינפורמציה שלא בא לי טוב לבוא איתה במגע ישיר.

נותר לי, לפיכך, רק מוצא אחד. למחוק אותם אחד אחד מהרשימה, את כל אלה שאין לי מושג מי הם ואם הם באמת קיימים. מספר החברים צנח עד כה למחצית, ונרשמה אפילו פנייה נעלבת ממישהו שלקח את זה אישית.

לפיכך, אנצל את ההזדמנות הזאת להתנצל בפני כל אלה שהסרתי מהרשימה. זה לא אתם, זו אני, שלא יכולה יותר להתנהל כך יותר בחוצות הפייסבוק כאילו הפרטיות והאותנטיות הן ערכים שאבד עליהם הכלח. זה לא נעים וגם מרגיש קצת צ'יפ.

לא שיש לי משהו נגד צבירת חברים באלפים, פשוט נדמה לי שהדילמות הנפשיות והרגשיות הנובעות מהתנהלות בעולם הווירטואלי קצת גדולות עליי - גם ככה די מורכב להתנהל בזה המוחשי והמיידי.