עו"ד דייויד שפירא: "לא פוגשים אנשים כמו יגאל ארנון"

"נולדתי ב-1962 אי-שם בניו-יורק. גם אשתי מאותו אזור. אבא שלי היה סוכן ביטוח. אמא שלי היתה מורה בבית-הספר שבו למדתי ואחר-כך פתחה חנות לבגדי הריון. אבל השורשים שלנו בארץ ישראל. המשפחה שלי מצד אמא הגיעה לצפת בתחילת המאה ה-19. וב-1917 הסבא שלי, שקיבל צו גיוס לצבא הטורקי, ברח לאמריקה, ושם פגש את סבתא, גם היא מירושלים".

כך מספר בראיון ל"גלובס" עו"ד דייויד שפירא, שותף במשרד עוה"ד יגאל ארנון ושות'. שפירא מתמחה במשפט מסחרי ובינלאומי, ומצוין מדי שנה כ"אחד מעורכי הדין המובילים בעולם" על-ידי המדריך הבינלאומי Chambers Global.

"אבי נולד באוסטריה בתחילת שנות ה-30" מספר שפירא, "ההורים שלו באו מפולין. אביו היה שוחט ומוהל, ואמו עקרת-בית. ב-1938 באו הנאצים, העיפו אותם מהעיר, שמו על אנייה קטנה, והם ברחו לאמריקה. אני קיבלתי העתק של מכתב שהסבא שלי, שלא הכרתי, כתב ב-1944 לבן-דוד שלו מאותו שטעטל. הבן-דוד הגיע לפלסטינה, הוא נסע לאמריקה. במכתב, ששלח שנה לפני מותו, הוא מסביר שזה רק משהו טכני, שהוא לא נמצא כבר בפלסטינה. למה? כי היו שתי אניות - מצד שמאל ומצד ימין. הוא הצליח לקבל כרטיס עלייה לאנייה שהגיעה לאמריקה, והבן-דוד הגיע לארץ ישראל. אבל הוא כתב, בעברית, שגם אם הוא צריך ללכת בלי נעליים בשלג של אירופה, הוא ילך בלי נעליים, רק כדי להגיע לארץ ישראל.

"ואנחנו, כל קיץ, מאז מלחמת ששת הימים, היינו באים לארץ. זו היתה החופשה שלנו. אחר-כך ההורים שלי עלו ארצה. ואז גם אני ושני האחים שלי".

למה משפטים?

"לא אהבתי ענייני מדע ולא חשבון", מספר שפירא. "אהבתי לכתוב, והכי אהבתי לדבר. כשהאחים שלי שיחקו בבייסבול ובכדורסל בליגות שלהם, הייתי עושה תיאטרון בובות בימי הולדת לילדים. ניגנתי בפסנתר, ובכיתה ט' כבר היתה לי תזמורת וניגנתי באינספור אירועים עד הקולג'.

"בכיתה י"ב, בספר המחזור, כתבו שאהיה 'עורך דין בישראל'. כבר אז זה היה ברור כשמש. ראיתי שיש אפשרות לשכנע אנשים, לעמוד בפני קהל, להצחיק, ואת זה אני מנצל כשאני מנהל משא-ומתן עבור לקוחות שלי.

למה דווקא עורך דין מסחרי? כי היה ידוע שזה תחום שהולך לעולים חדשים. אל תהיה כזה שמופיע בבתי משפט, גם אם אתה רוצה, כי זה לא כל-כך הולך לעולים; תחום מסחרי, חוזים - הולך".

8 שנים קדימה

"את זיוה אשתי פגשתי ב-1982 בספריה באוניברסיטה", מספר שפירא. "היא ישבה עם בת-דודה שלי. יצאנו לדייט הראשון ואמרתי לה: "תשמעי, בינואר 1990 אני עולה ארצה. אם זה מקובל עלייך, אפשר להתקדם לשלב הבא'. היא שאלה: 'איך הגעת לזה?'. אמרתי: 'צריך קודם כל לסיים את ה-BA - עשיתי בספרות אנגלית, אמרו שזה טוב לעורך דין - בזה יש לי עוד שנתיים. 3 שנים משפטים. רוצה לעבוד שנתיים-שלוש, וזה מביא אותי לינואר 1990.

"התחלתי לעבוד לפי אותה תוכנית מ-1982 בוול סטריט, במקום שאין יום ואין לילה ועובדים 24 שעות ביממה, ללא הפסקה. המשרד לא נסגר, כמו בית-חולים. היו הרבה לילות שהייתי במשרד. עד שב-30 בינואר 1990, כעבור 8 שנים, עם שני ילדים, עלינו על מטוס. אחר-כך התווספו עוד שני צברים. ועכשיו עוד שתי נכדות".

עולים לישראל

"בנובמבר 1989 באתי לארץ, להתראיין לסטאז' בהרצוג וביגאל ארנון", אומר שפירא. "לא היו אז משרדים אחרים שלקחו עולים. ביגאל ארנון היו 3 אמריקאים, ובהרצוג פגשתי שני אנגלים. אמרתי: 'זה אנגלי, זה אמריקאי, נלך עם האמריקאי'. ככה קיבלתי החלטה.

"התחלתי לעבוד בפברואר 1991, ומאז אני שם. למרות שבאתי ממשרד מפואר בוול סטריט, עשיתי סטאז'. ישבתי במסדרון בקומה 24. השכר שלי באמריקה היה 10,000 דולר לחודש, ובסטאז' 1,000. אבל בעיניי זו היתה הגשמת חלום.

"התגוררנו במרכז קליטה ברעננה, שם המדינה נותנת חדר בחינם. עברנו לירושלים בשכירות, כי רצינו להיות קרובים למשפחה. הצלחנו לשים כסף בצד, אבל בשנת 1993 היה לי קרוב משפחה שהיה זקוק לעזרה כספית מהותית, לכן נתתי לו את כל הכסף שלנו. הכול.

"אז ממשיכים לעבוד ומחפשים לחיות במקום שבו אפשר לקחת הלוואות, ולכן הגענו לבית-שמש. היו 5 בניינים על ההר, משכנתאות מאוד זולות, וקנינו דירה. כמעט הכל מומן על-ידי המדינה. לא היה לי מושג איך הכול יסתדר.

"אשתי התחילה לעבוד יותר, ואני הייתי כבר עורך דין במשרד. לא כל-כך חשבנו על הבעיה הכלכלית, כי אם הסבא היה מוכן ללכת בלי נעליים בשלג כדי להגיע לפה, אז יש מספיק כסף לשים אוכל על השולחן. הסבא היה כל יום לנגד עיניי.

"3 שנים אחרי הסטאז' נהייתי שותף במשרד. הצלחתי בתחום שהיו בו מעט מאוד מתחרים, עורכי דין שידעו לעבוד בשתי השפות. הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. הייתי כולה בן 30, 31, ופתאום יש לי הרבה לקוחות, ואני עובד, ומתחיל להופיע בעיתונות.

"אני לא רוצה להגיד שזה בגלל שנתנו את כל הכסף להוא שהיה זקוק לזה, אני לא יודע מה בדיוק הקשר, זה הרבה יותר גדול ממני, אבל באותה שנה דברים הסתדרו. התקבלתי לשותפות, השותף הכי צעיר שהיה אז במשרד. ומאז הסיפור המשיך. הסתדר לנו כלכלית.

"למה נשארנו בבית-שמש? רצינו לחיות בצורה יפה, והצליח לנו. אנחנו חיים יפה, בעיר שבה אנחנו מחוברים לעם. להסביר למה אני לא גר בהרצליה-פיתוח? זה סתם להסביר. טוב לנו".

המדינה לא אשמה

"נכון, אנחנו מבריחים משקיעים, אבל זה לא בגלל הביורוקרטיה", טוען שפירא. "לפחות לא ביורוקרטיה במובן הקלאסי: המון גורמים שצריכים לקבל החלטה, ולא מקבלים החלטה, ולא עושים שום דבר בצורה מסודרת ויעילה, ולכן המשקיעים הולכים. פשטני מדי לומר את זה.

"בשנים האחרונות התעסקתי בכמעט כל הפרויקטים בתחום ה-BOT, שבהם המדינה לוקחת זכיין, אומרת אתה תפעיל באופן פרטי, המגזר הפרטי יותר טוב וזהו. אבל זה לא בדיוק ככה, כי למדינה יש עדיין אינטרסים בכביש, בגשר, במנהרה, בהתפלה, שבה התעסקתי הרבה. כי המדינה היא הקונה של המים, והיא זו שבסופו של דבר תקבל את הכביש חזרה אחרי 20 שנה ומשהו.

"השאלה היא איפה האיזון המתאים בין האינטרס של המדינה למגזר הפרטי, ועד כמה זה באמת עבר למגזר הפרטי. התשובה היא שזה לא באמת עבר למגזר הפרטי. זה ככה וככה. זה שילוב.

"למדינה יש אינטרסים בכל הפרויקטים האלה. המדינה, כריבון, יש לה אחריות לטובת כל תושביה, לוודא שהיא לא מפספסת שום נקודה, ושהיא לא מוותרת על נכסי המדינה יותר מדי בזול. נראה לי לגיטימי לגמרי. אם מבינים שזה שילוב של פרטי וציבורי, אני חושב שהמדינה מתנהגת בסדר".

"הרכבת הקלה תקועה"

"כולם יודעים שהרכבת הקלה בתל-אביב תקועה", אומר שפירא. "אני ייצגתי את אחד מ-3 המתמודדים בפרויקט, שלא זכה. הכול היה ידוע מראש: קשה לקבל היתרי בנייה בבני-ברק ופה ושם; יש מים מתחת לאדמה ואיך נסתדר עם זה. באו המשקיעים למדינה ואמרו: למרות שזכינו במכרז, ולמרות שהכל היה ידוע, נא לתקן בבקשה את פני המכרז, כי אחרת העסקה לא מה שקוראים 'בר-מימון', ואם העסקה לא בר-מימון, אז מה עשינו? אין עסקה.

"בואו נסתכל על זה קצת אחרת: העסקה היא ברת-מימון בוודאי. השאלה היא רק איזו אחריות היזמים, המשקיעים, לוקחים על עצמם. כיוון שהכול היה ידוע מראש, אין למשקיע זכות לבוא למדינה ולדרוש שום תיקון, כי הוא ידע את הכול, ואין שום דבר חדש שקרה בפרויקט.

"לכן, בהסתכלות שלי, הגם שקל מאוד להאשים את המדינה, אני חושב שהאמת הקשה של העניין, שאולי לא עוברת כל-כך יפה את המסך, זה שהאשמים זה לא המדינה ולא הבנקים, אלא אותם משקיעים. קל למשקיע לבוא ולומר שהמדינה לא בסדר. כי כשהוא בא למדינה, אחרי שזכה במכרז וחתם על הסכם זיכיון, הוא אומר, אוי, אני מבקש תיקונים. מה פתאום?".

לדבריו, "בתחום התשתיות אני לא רואה בעיה. איפה אני כן רואה? כשהמדינה הולכת ובונה את התנאים לפני שהמכרז נסגר, בתהליך של מעין הידברות כביכול עם המתמודדים. שם היא עושה את זה עם יד יותר מדי קשה. היא טוענת שהיא מקשיבה, אבל היא לא באמת מקשיבה, כי זה גם משחק, הימור.

"המדינה הרי רוצה את התנאים הכי טובים. היא מנסה להקשות וחושבת שהמתמודדים בכל זאת יבואו. זה משחק פינג-פונג, אי-אפשר לדעת. אם הייתי צריך לתת טיפ למדינה, זה להיות יותר קשובים למתמודדים בשלב בניית המכרז בתחום התשתיות. אבל כשזה נסגר, והמתמודד הגיש וזכה, בזה זה נגמר".

יגאל ארנון, אבא

"העסקה הראשונה שלי בארץ היתה עם יגאל ארנון: רה-ארגון של החובות של כור", נזכר שפירא. "הייתי עורך דין מאמריקה, והיו להם מחזיקי אג"ח מאמריקה, והיה צורך לטפל באינספור מסמכולוגיה באנגלית, ופתאום היה ליגאל מישהו שאנגלית זו שפת אמו. מצאתי את עצמי בדבר הכי גדול שהיה אז במדינה.

"הקטע הכי מדהים אצל יגאל ארנון זה כשהוא בא ושם את היד על הכתף. זו מין אמירה שהוא איתך, ואתה איתו. זה להכניס לך אנרגיה לגוף. זה משהו מטאפיזי כמעט. הוא חיזק אותי פיזית כשהוא היה שם את היד, כמעט בלי להגיד שום דבר.

"הוא האיש. יש לו אפס קושי בלפרגן לזולת. לכל מקום שהלכתי איתו, עסקי או לא, תמיד היה מציג אותי כעורך דין המוביל בתחום שלו במדינת ישראל. זה מדהים, לא פוגשים אנשים כאלה".

לדברי שפירא, "הנחת הכי גדולה של יגאל היתה שהיו לו שותפים, הרבה יותר צעירים. זה כמו שאני, כאבא, הנחת הכי גדולה שלי זה לראות את הילדים מצליחים. היכולת שלו להפגין תמיכה היא הדבר הכי מדהים שראיתי. בזה אתה אבא. אתה לא מתחרה עם הילד שלך, אף פעם.

"פעם, אחרי שנחתם הסכם השותפות של הפירמה, הוא הביא לי מתנה וכתב לי: 'לדייויד בהוקרה על ביצוע מושלם'. אבא כותב ככה".

יום הולדת 48

"השבוע אהיה בן 48", אומר שפירא. "יגאל ארנון התקשר אלי כשהייתי בן 40, אמר לי מזל טוב. אמרתי לו: 'יגאל, אתה יודע, אני מרגיש לא מי יודע מה נוח עם ה-40 הזה'. אז הוא אומר לי: 'שמע, החל מהשנה הזאת, כל שנה תגיד תודה'. שאלתי: 'למה תודה?'. אמר לי: 'תודה שאתה עדיין בחיים'".