שלום, אסייג

"צחוק מהעבודה", תוכנית אחרונה לעונה, יום א' 21:00, ערוץ 2, שידורי רשת

מבחינות רבות מזכירה "צחוק מהעבודה" את הבועות הכלכליות המוכרות לנו: היי-טק, נדל"ן ועוד. בועה מתאפשרת כאשר תחום מסוים הופך להיות סימן לכסף מהיר וקל, ומושך אליו גורמים שאין להם את הכלים אפילו להבינו, אבל גם הם רוצים חלק בשלל.

"צחוק מהעבודה" לא עלתה לשידור במקור כתוכנית פריים-טיים קלאסית. היא נועדה לסגור חלל שנוצר בלוח השידורים, אבל אז הסתבר כי שלום אסייג וחבורתו הם רלבנטיים לצופים בבית הרבה יותר מששיערו בזכיינית ערוץ 2 רשת, והתוכנית הפכה לאחת המרכזיות בלוח השידורים של הזכיין.

השיא היה כמובן בקיץ שעבר, עם ההופעה הגדולה בקיסריה - הפסגה ששום אמן ישראלי לא יהיה ראוי לתואר "מצליח" לפני שנעץ עליה את דגלו. אבל ההצלחה ההיא היתה, מבחינות רבות, גם תחילת הסוף של "צחוק מהעבודה".

מה שהחל מפורמט פשוט אך חדשני של סטנדאפיסט שיוצא בכל שבוע ליום אחד בחייו של בעל מקצוע אחר (פורמט שבחו"ל שמחו לרכוש), הפך למופע דאחקות פשוט, שבו יש פורמט בסיסי של 10 בדיחות שממחזרות את עצמן לדעת בכל שבוע מחדש.

פינת הסלב, שבמסגרתה הוזמנו מפורסמים להתנסות בסטנד-אפ (אחרי שכתבו להם כמה פואנטות כמובן, לעיתים היה מביך לראות את הסלב התורן מנסה לקרוא בדיחות שברור שלא הוא כתב), היתה האינדיקטור הטוב ביותר לתופעת "הבועה": אנשים בלי כישורים קומיים רצו להיות חלק מהדאחקה הלאומית. אלא שאפילו הסטנד-אפיסט המוכשר ביותר - והלוואי שעל כל "החברים של שלום" אפשר היה לומר את המשפט הזה - לא יכול לבוא מדי שבוע עם חומרים חדשים.

כך הלכה התוכנית ואיבדה גובה. אפשר שברשת עוד יצטערו על שימוש היתר שעשו ב"צחוק מהעבודה": אני למשל לא צפיתי בה באדיקות, אבל בתקופות מסוימות הייתי מסוגל לצפות בה, לפעמים אפילו בהנאה מסוימת, עד שהיה נדמה לי שלא משנה מתי אעבור לערוץ 2 בחצי השבוע של הזכיין-המפיק, תמיד אראה שם את אסייג וחבורתו.

כך, למרות תדירות השידורים המוגזמת שהפכה את שם התוכנית לבעל יותר ממשמעות אחת, אני אתן הערב (א') ל"צחוק מהעבודה" צ'אנס אחרון לגרום לי לחייך, בתקווה שבפעם הבאה יעשו בה שימוש מושכל יותר, כזה שלא ידרדר עוד תוכנית שמלכתחילה לא הייתה מצחיקה עד דמעות.

רוג'ר מור

"רוג'ר ואני", א' 22:00, "יס דוקו"

הסרט "רוג'ר ואני", על סגירת מפעל ג'נרל מוטורוס והשפעותיה על הסביבה, יפתח הערב את שבוע מייקל מור בערוץ "יס דוקו". מור הגיעה לתודעה של מרבית הישראלים בסרט "באולינג לקולמביין", ומהר מאוד הפך את היצירה הדוקומנטרית ממשהו שהוא לרוב צפייה פאסיבית, לכל היותר פרשנית של התמונות, למעשה אקטיבי, שלא לומר אקטיביסטי.

מור שבר את כללי המשחק: לא עוד תגובות נינוחות של דוברים מלוקקים - אלא הצקה, על גבול ההטרדה, למקבל ההחלטות האמיתי. זמן מה הוא היה לסיוט של לא מעט בעלי הון, אבל אז קרה לו מה שעלול לקרות לאנשים מצליחים: הוא חשב שהוא חזק מספיק - לא רק כדי לנגח את המערכת ולהביך אותה בשוליים, אלא כדי לשנות אותה ממש.

הגחמה הפוליטית והרצון לקבוע את סדר היום החדש של אמריקה, אולי של העולם כולו, הלכו והשתלטו עליו, מה שנראה כשיגעון גדלות התחיל לבצבץ, גינונים חיצוניים מושקעים החלו לתפוס את מקומה של הסקרנות הטבעית, ומבלי משים הפך מור לממסד אלטרנטיבי, דומה מדי לזה ששש לנגח בתחילת דרכו.

עם זאת, "רוג'ר ואני" הוא סרט טוב, שמזכיר למה מייקל מור זכה לתהילה. אפשר שיש משהו פופוליסטי בעימות מנכ"ל של חברה גדולה עם התוצאות האנושיות של מעשיו, אבל גם מי שחושב כך (ואני לא) צריך לזכור כי מור היה הראשון שהעז לנגוח בקיר יחסי הציבור שמגן על מי שאחרים משלמים את מחיר טעויותיהם.

צרו איתנו קשר *5988