שקיעתה

רחובות הצרים, המרוצפים בחלוקי אבנים, מטפסים במעלה גבעה תלולה בואך "קונבנטו דה קרישטו", או "מנזר מלך המשיח". כאן, בעיר מחוז קטנה ששמה טומאר, ניצבה פעם העמדה הקדמית של הנצרות במלחמה לגירוש המוסלמים מחצי האי האיברי. על אדריכלי המנזר אומרים כי השראתם באה להם מן הרוטונדה של כנסיית הקבר הקדוש בירושלים. סוף-סוף, משימתם המקורית הייתה להגן על צליינים נוצרים בפאתי מזרח, עוד לפני שנשלחו לכונן ממלכת כוהנים וגוי קדוש בקצה המערבי המרוחק של אירופה.

האדריכלים, הבנאים והדיירים הראשונים היו חברי אחד הארגונים הדתיים המסתוריים ורבי הכוח ביותר אולי מאז ומעולם. במאתיים שנות קיומו, הארגון צבר נכסים וכוח, והתחזק במידה כזאת,*עד שמלכי אירופה ונסיכיה נבהלו, והפצירו באב הקדוש ברומא לשים לו קץ. הוא חדל להתקיים לפני 700 שנה, אבל מסדר הטמפלרים ("אנשי בית המקדש") לא חדל לעורר סקרנות ולפרנס הזיות ותעלומות. בזכות "צופן דה וינצ'י" של דן בראון, ובזכות טום הנקס, גם לא-נוצרים יודעים עליו משהו.

רוח הטמפלרים מוסיפה לרחף על טומאר, 900 שנה לאחר בואם העירה. אפילו שמו של העיתון המקומי הוא "טמפלאריו", עם ציור של אביר אדום. כאן, בעיר הקטנה ובאזור שסביבה, נולדה פורטוגל, או אולי מוטב להגיד הומצאה. ועידת פסגה של בישופים, נזירים ואבירים, שהתכנסה ב-1126 בצרפת, התחילה את התהליך. ההמשך היה עוצר נשימה.

היסטוריה כשפחת הפוליטיקה

מתי נולדה "האומה"? לפחות מתחילת המאה ה-19, השאלה הזו קלקלה את מידותיהם של יחידים ושל קבוצות. הצורך למצוא יום הולדת מוקדם ככל האפשר - מפני שעתיקותה של אומה מעניקה לה זכויות יתר - ערפל את חושיהם של אנשים, מהם חכמים, מהם מעמיקים.

אינטלקטואלים צ'כים, למשל, פנו לזיוף, אם גם דיסקרטי, של תעודות היסטוריות. אחרים השתעשעו בהשערות מסמרות שיער, וניסו להוסיף להן נופך מדעי. בברית המועצות נבדו מלב תיאוריות על "מוצא העמים". ארמנים ואזרים התקוטטו במשך שנים, ברצינות איומה ועקובה מדם, בשאלה מי קדם למי. היסטוריוניהם המובחרים ביותר האשימו זה את זה בקנוניות מחפירות, בהשמדת ממצאים, בבדיות - וסללו את הדרך למלחמה אתנית ברוטלית. ההיסטוריה הייתה שפחת הפוליטיקה, בעצם בכל מקום שבו תנועה לאומית יצאה למאבק, צודק כשלעצמו, על זכויות ועל הכרה.

אגב, הזיופים כשלעצמם אינם כל-כך נוראיים. לפעמים הם אפילו חינניים, כל זמן שאין הם משמשים תירוץ לגזילת זכויותיהם של אחרים. לרוע המזל, הם משמשים.

הרקולאנו לא נבהל

באמצע המאה ה-19, בימי השיא של התנועה הרומנטית, כאשר תנועות לאומיות עסקו בהמצאה סיטונית של אימהות ושל אבות רחוקים, איש נועז אחד התקומם נגד תעשיית הבדיות. שמו היה אלישאנדר (אלכסנדר) הרקולאנו. הוא היה סופר והיסטוריון פורטוגלי.

הרקולאנו היה בעצמו מאנשי התנועה הרומנטית, פטריוט מובהק, שכתב שירי אהבה לארצו. אבל הוא העז להרים את עטו על מיתוס מקודש, אשר ייחס את הולדתה של פורטוגל לקרב מן המאה ה-12, בין נסיך מקומי ובין "חמישה מלכים ערביים". מלחמת הקודש של המאה ה-12, כתב הרקולאנו, לא הייתה יותר מתקרית מקומית, אם הייתה בכלל.

הרקולאנו עורר עליו זעם עצום מצד הכנסייה הקתולית ומצד היסטוריונים אחרים. זה אולי מזכיר קצת את הזעם שעוררו בארץ ההיפותזות על ממלכת דוד ושלמה (לא הייתה ולא נבראה, אם כי אולי הייתה נסיכות זעירה על גבעות ירושלים, אמרו בעלי ההיפותזה).

הרקולאנו לא נבהל. הקנטת הכנסייה והכחשת המיתוסים שלה היו לחם חוקו. הוא כתב אחר כך היסטוריה חסרת פניות של האינקוויזיציה הפורטוגלית, אשר אסרה מלחמה על היהודים במאה ה-16, והניסה כל-כך הרבה כישרונות וכוח יצירה לצפון אירופה ולאמריקה. לפני שנזירים דומיניקנים קנאים הורשו להגן על טוהר הנצרות, פורטוגל הסבירה פנים ליהודים יותר מכל ארץ אחרת באירופה, כתב הרקולאנו.

כשפורטוגל הייתה "ארץ יהודית"

היהודים השיבו לה טובה תחת טובה. הם מילאו תפקיד מרכזי בעלייתה. הם היו בנקאיה, רופאיה, שליחיה הדיפלומטיים, סופריה, מתרגמיה; רבניהם ישבו במועצות המדענים שלה, שבהן שורטטו מפותיה של הרפתקה אימפריאלית שעברה בהיקפה ובהעזתה את כל קודמותיה, לפחות מאז ימי אלכסנדר הגדול. כל-כך הייתה פורטוגל מזוהה עם יהודיה, עד שבצפון אירופה התחילו להאמין כי פורטוגל היא בעצם "ארץ יהודית".

מנוסת יהודי פורטוגל, במרוצת המאה ה-16, העשירה את יריבותיה. הולנד, שעתה זה השתחררה משלטון ספרד, פתחה את שעריה לפני היהודים, והרוויחה מן ההפקר. דור אחד אחר כך היא התחילה לדחוק את פורטוגל מעמדותיה באסיה ובים הקריבי. יהודים פורטוגלים התחילו להופיע בנכסי הולנד החדשים, ויסדו את בית הכנסת הפורטוגזי בעיר הולנדית קטנה ומשגשגת, ששמה היה ניו אמסטרדם, ויום אחד, תחת דגל בריטי, היא תיקרא ניו יורק.

רדיפת היהודים לא הייתה פופולרית בפורטוגל של הזמן ההוא. כאשר נפלה בידי ספרד, בסוף המאה ה-16, מלכן המשותף של שתי הארצות הודיע לזקני העיר טומאר על רצונו לבוא לביקור. מנזר מלך המשיח בראש הגבעה הורחב ופואר כמה עשרות שנים קודם, בימי שלטונו של המלך הבנאי מנואל. פליפה השני של ספרד, הלוא הוא פליפה הראשון של פורטוגל, רצה לראות בעיניו את יפי המנזר.

מצטערים, השיבו אבות טומאר לריבונם. אין לנו כסף לקבל את פניך. רק ליהודי העיר היה כסף, אבל האינקוויזיציה גירשה אותם, והפקיעה את רכושם.

בערך 350 שנה אחר כך ביקר בטומאר סוחר יהודי עשיר מגרמניה, איש ששמו שוורץ. הוא מצא את בית הכנסת הנטוש של העיר, וגמר אומר להחזיר אותו על כנו. נדבנותו הקנתה לו כמה שנים אחר כך אשרת כניסה, לאחר שהנאצים העלו באש את בתי הכנסת של גרמניה. מצאתי את בית הכנסת הקטנטן ברחוב פדרו דיאש, סמטה עתיקה וצרה (מה לעשות, כל סמטותיה של טומאר הן צרות ועתיקות ומרוצפות בחלוקי אבנים). זה היה יום שבת אחר הצהריים, אבל רק אישה אחת הייתה שם, שמלמלה שתיים-שלוש מילים בעברית, והסבירה שהיא היהודייה היחידה בעיר.

הייתה רפובליקה? הייתה

ביקרתי בפורטוגל במרוצת חודש אוקטובר, בדיוק כאשר הגיעו אל קצן חגיגות השנה המאה לכינון הרפובליקה. את ליסבון עדיין קישטו שלטים ענקיים לכבוד מאורעות חמישה באוקטובר 1910, מוזיאונים עדיין הציגו תערוכות, בחנויות עדיין נערם יבול ניכר של ספרים ושל אלבומים. אבל שיחות אקראיות עם פורטוגלים הבהירו עד כמה החגיגיות הזו הייתה מאולצת.

קודם כול, הרפובליקה של 1910 לא הייתה סיפור הצלחה. היא הניבה חוסר יציבות, אלימות, התמוטטות כלכלית. ממשלותיה התחלפו בקצב מסחרר, שום נשיא לא השלים כהונה; הממשלה הרפובליקאית הוציאה את פורטוגל אל מלחמת העולם הראשונה, וחייליה הלא מנוסים מתו בהמוניהם. "הרפובליקה הראשונה" הגיעה אל קצה המיוחל 16 שנה אחר כך, והוחלפה באחת הרודנויות הארוכות ביותר שידעה אירופה המודרנית. היא התקיימה כמעט חמישים שנה.

תחתיה היה לפורטוגל הכבוד המפוקפק להיות האימפריה הקולוניאלית המערב אירופית האחרונה עלי אדמות. הרודנות, שקראה לעצמה "המדינה החדשה", דבקה באימפריה הישנה עד טיפת דמה האחרונה. פורטוגל הקטנה ניהלה שלוש מלחמות באפריקה בעת ובעונה אחת. לבסוף, הגנרלים והמש"קים שלה עשו יד אחת, והפילו את הרודנות, ב-1974, ב"מהפכת הציפורנים", ללא שפיכות דמים.

להלן, בעיצומה של המלחמה הקרה, פורטוגל הפחידה מאוד את ארצות המערב. במשך שנה ויותר היא הייתה בשליטת קצינים שמאליים רדיקליים, מהם קומוניסטים, מהם אפילו מאואיסטים. היא התקרבה כמה פעמים אל מלחמת אזרחים, ואפשר להעלות על הדעת נסיבות שבהן צבא אמריקאי היה נוחת בחופיה. זה לא קרה. היא הצליחה להציל את עצמה. בהדרגה היא כוננה דמוקרטיה פרלמנטרית נורמלית, וחזרה ושקעה אל אלמוניותה הפוליטית ואל גודלה היחסי.

כנפי מעילה של אירופה

חוסר החגיגיות של יום השנה לכינון הרפובליקה לא היה רק תוצאה של כישלון המהפכנים ב-1910. פורטוגל עומדת עכשיו בעיצומו של משבר פיננסי, המעורר אסוציאציות יווניות ואיריות. מפעם לפעם פושטות שמועות שהיא עומדת על סף התמוטטות. כמו יוון ואירלנד, גם היא נאחזה בכנפי מעילה הארוך של אירופה, כדי להיחלץ מפיגור כלכלי עצום. סכומי עתק זרמו אל פורטוגל מקופות הקהילייה האירופית, אחר כך האיחוד האירופי, במסגרת מה שמכנים "קרנות השוואה". תעודתן הייתה לקרב את הקטנות והעניות של אירופה אל רמתן של הגדולות והעשירות.

בשיא ההזרמה, בשנה אחת ויחידה, הגיעו אל פורטוגל 23 מיליארד דולרים. רשת הכבישים המעולה שלה היא תוצאה בולטת אחת, כולל כבישים שבהם היה לנו העונג לנהוג כמעט בגפנו.

ליסבון מרהיבת העין היא מן הערים האירופיות שמצאו את עצמן גדולות מכפי מידותיה של הארץ שסביבן: מטרופוליס קיסרית, אדונית הימים והאוקיינוסים, שקועה עכשיו במי אפסיים, יחסית כמובן. שדרותיה הרחבות, ארמונותיה הגרנדיוזיים, אנדרטאותיה ושלטי רחובותיה מספקים תזכורת בייחוד על מה שהייתה.

בעגה של עולם עסקים, מועתקת למדע המדינה, אפשר להגיד שפורטוגל עוסקת זה מאתיים שנה לפחות ב"ניהול של שקיעה". היא כונסת הנכסים של עצמה. במובן הזה אין היא שונה משאר אירופה. בכלל, אין זה אסון לשקוע, כל זמן שהשקיעה היא תוצאה של פיכחון, של קבלת המציאות, ואינה כרוכה באסונות פתאומיים. אפשר לשקוע במשך מאות שנים, באופן מסודר, מבלי להכאיב ומבלי לכאוב. הצלחתן של ארצות להתכווץ לממדיהן הטבעיים חשובה לא פחות מהצלחתן הקודמת לפרוץ את הגדרות שהציבו סביבן הטבע, הגיאוגרפיה, הפוליטיקה והדמוגרפיה.

מי צריך את כריסטופר קולומבוס

ההעזה שבה פרצה פורטוגל את הגדרות ההן מעוררת השתאות. בסוף המאה ה-14 היא עדיין נאבקה על עצם זכותה להתקיים. בסוף המאה ה-15 היא כבר שלטה בנתיבי הספנות העיקריים של העולם. כאשר כריסטופר קולומבוס הציע לה לחפש את הדרך להודו, היא נהגה בו כדרך שנוהגים בשרלטנים. סוף-סוף, היא כבר ידעה איך מגיעים להודו - האמיתית, לא זו שקולומבוס מצא ב-1492 וכינה בטעות "איי הודו המערבית".

ספינות פורטוגל היו פסגת הטכנולוגיה של זמנן. בידי נווטיה היו המפות הטובות ביותר. צי פורטוגלי התנהל בביטחון יחסי בין שני אוקיינוסים, ואפילו צי ערבי באוקיינוס ההודי. פורטוגל*הקימה מושבות בחופי הודו, סין, יפן, חצי האי ערב, מזרח אפריקה ומערבה, וכמובן דרום אמריקה. פורטוגזית דוברה אז, או הובנה, בכל עיר מסחר גדולה באסיה.

לאחר שהפורטוגלים הקימו את העיר נגסאקי ביפן, הם העניקו ללשון היפנית את המילה "תודה" (obrigado הפורטוגלית הפכה ל"אריגאטו" ביפנית). למטבח היפני הם העניקו את הטמפורה, כשם שאפשרו את הקארי ההודי. אבל הם עשו הרבה יותר מזה - הם כוננו את הגשר הראשון בין העולמות. אף כי חוצפתם ותוקפנותם לא ידעו גבולות, הם היו פטורים כמעט לחלוטין מגזענותם של אירופים שבאו אחריהם. פורטוגל עודדה את מתיישביה ואת סוחריה להתערב באוכלוסייה המקומית, לשאת נשים ולהוליד ילדים.

"הביצים שלנו"

פרופ' מיכאל הרסגור, אשר כתב ספר נפלא על המהפכה הפורטוגלית של 1974, מספר שם על שיחה עם פורטוגלי, שהסביר לו את הקשר העמוק בין פורטוגל ובין מושבותיה. אתה מתכוון לקשר שיוצרת הלשון? שאל הרסגור. "לא", ענה הפורטוגלי, "אני מתכוון לקשר שיצרו הביצים שלנו".

הרסגור מצא את עצמו במקרה בליסבון בעיצומה של המהפכה. מצד התמחותו האקדמית, הוא היה מדייווליסט, זאת אומרת מומחה לימי הביניים. הוא נסע לפורטוגל כדי לשבת בספריותיה העתיקות. אבל הואיל ושום כותל של שום ספרייה מעולם לא היה כחיץ לו בינו ובין העולם, הרסגור בלע בשקיקה את המהפכה הפורטוגלית, ונעשה אחד המתארים המבריקים ביותר שלה. ספרו יצא תחילה בצרפת, אבל באמצעות יומני החדשות של גלי צה"ל הוא לימד אז את כל הציבור הישראלי.

אני נזכר שאת שיעור המבוא שלו להיסטוריה אירופית פרופ' הרסגור היה פותח בשאלה המקסימה והמקניטה, "מדוע הפורטוגלים הם שגילו את הודו, ולא ההודים הם שגילו את פורטוגל?" על השאלה הזו אפשר כמובן להוסיף, מדוע הפורטוגלים גילו את הודו ולא הצרפתים, או הספרדים, או הגרמנים (האמת היא שהוונציאנים והעותומנים גילו אותה עוד קודם, אבל בדרכי היבשה).

פשוט קשה להאמין שמיליון וחצי פורטוגלים בפינה נידחת של אירופה היו מייסדי הבכורה המערבית ביחסים הבינלאומיים. ברבע הראשון של המאה ה-16, פורטוגל הייתה הארץ העשירה ביותר, הדינמית ביותר, הנועזת ביותר באירופה, אם לא עלי אדמות. יחסית לנסיבותיה, אפשר אולי להגיד עליה שהיא הייתה, לפחות לזמן מה, סיפור ההצלחה הגדול ביותר בהיסטוריה.

אולי אפשר להשוות אותה עם קרתגו של הזמן העתיק; לא עם רומא. בניגוד לרומא, היא לא עשתה ניסיון של ממש להתפשט טריטוריאלית בסביבתה המיידית. אבל מי היה צריך להתפשט, כאשר עושרן המופלג של ארצות רחוקות הזין את אוצרה, ועורר עליה את קנאת העולם. "ממלכת האוקיינוס המערבי", קראו לה האסייתים, והניחו שפורטוגל היא אירופה ואירופה היא פורטוגל.

ההולנדי גנב את סודותיהם

איך לכל הרוחות הם עושים את זה, שאלו האירופים, בייחוד כאשר היו שקועים במלחמות דת עקרות ובניסיונות נואשים לבער מחשבה חופשית ולבלום את התקדמות המדע.

הפורטוגלים שמרו בקנאות את סודות הצלחתם. ממש שמרו. מפות הניווט שלהם היו סודות מדינה. את תוכניות הבנייה של ספינותיהם הם הניחו בכספות. אחת מהצלחות הריגול הסנסציוניות של כל הזמנים שייכת להרפתקן הולנדי יאן ליסכהוטן. בסוף המאה ה-16 הוא הסתפח אל פמלייתו של איש כמורה פורטוגלי בכיר בדרכו לאסיה, ושימש אותו כמעט עשר שנים. במהלכן הוא העתיק בקפידה את מפות הפורטוגלים ואת מלוא הספרות הטכנית והגיאוגרפית ששימשה את ספניהם. כשחזר הביתה, הוא פרסם את הסודות האלה בספר - ופתח בזה את שערי אסיה לפני הולנד ולפני אנגליה.

מה לעשות, מדינות קטנות אינן יכולות לשמור סודות אסטרטגיים לנצח. מוטב שהן יתכוננו לאובדן המונופול.

טביעות אצבעותיה של פורטוגל לא נעלמו ממפת העולם. מחלציה יצאה הארץ הדינמית והמבטיחה ביותר בחצי הכדור המערבי, ברזיל, ממעצמות העל של מחר. פורטוגזית היא לשונן הרשמית של שש ארצות (כולל מזרח טימור הזעירה, בין אינדונזיה לאוסטרליה). בתור שכזאת היא עומדת במקום השלישי ברשימת התפוצה הלשונית, אחרי סינית ואנגלית, לפני ספרדית וצרפתית.

זה אומר שצעירים פורטוגלים יכולים להחליף יבשות מבלי ללמוד שפה חדשה, יתרון לא מבוטל בהתחשב ברמת הדכדוך והפסימיות השורה עכשיו על צעירים בכל אירופה.

עיר ושמה "קרב"

כמו בשאר אירופה, העבר חדל להיות מקור גאווה, אם כי הפורטוגלים אולי לא הגיעו אל שיעורי הסלידה העצמית של האנגלים. אלה האחרונים נוטים להתבייש כמעט בכל מה שקשור בעברם האימפריאלי ובכל מי שקשור בו, כולל התנועה הציונית. זה מצער. לאירופה יש הרבה סיבות להצטדק על עברה - אבל גם להתפאר בו. לפורטוגלים יש סיבות מיוחדות. הם הפגינו, במרוצת ההיסטוריה המוכחת שלהם, שיעורים של גבורה ושל הקרבה. גם כאשר פתחו את נתיבי השיט הבינלאומיים לפני אירופה, חייהם היו תלויים להם מנגד, לרגל מזימותיהם הבלתי פוסקות של מלכים ספרדים (או קסטיליאנים, לפני איחוד ספרד).

ביומי האחרון בפורטוגל אני מוצא את עצמי בעיר הקרויה על-שם קרב, פשוטו כמשמעו. שמה בטאליה (Batalha), זאת אומרת "קרב". סמוך לה, ב-1385, במקום הנקרא אלז'ובארוטה (Aljubarrota), התייצב צבא פורטוגלי של 8,000 איש נגד חיל פלישה קסטיליאני אדיר של 42 אלף. הפורטוגלים נחלו ניצחון לא סביר בזכות טקטיקה מזהירה, אשר שינתה את תפיסות הלוחמה באירופה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה חיל רגלים הכה צבא פרשים. באלז'ובארוטה התאשרה עצמאותה של פורטוגל. אף על פי שצבאות זרים יחזרו ויפלשו ב-450 השנה הבאות, העזת 1385 קבעה עובדה בשטח.

בשנים האחרונות, הפורטוגלים הקימו אתר שחזור יוצא דופן בשדה הקרב של אלז'ובארוטה. חפירות ארכיאולוגיות גילו את השוחות המקוריות שחפרו חייליהם. אפשר לבלות שם שעה ארוכה במעקב אחרי התפתחות הקרב, בשדה, באמצעות מדריכים. אפשר לצפות בסרט דרמטי מעולה, המשחזר את פרטי הקרב. הוא מסתיים בנימה של גאווה לאומית.

למה? ככה

אני מודה שדווקא שמחתי לשמוע. פטריוטיות היא מידה טובה, כל זמן שאינה מידרדרת לשנאה או להתנשאות. לפורטוגל המכווצת יש בהחלט הזכות להתנחם בגדולת ראשוניה ובאומץ לבם. על השאלה למה הם רוצים עצמאות, הם השיבו בפשטות, ככה.

זו אגב שאלה שגם נפוליאון בונפרט שאל לפני מאתיים שנה, כאשר שלח צבא לבטל את פורטוגל: לכונן ממלכה צרפתית בצפונה, ולספח את כל השאר לספרד (שעליה המליך את אחד מאחיו). משלחת של אצילים פורטוגלים עתרה לפניו לבטל את רוע הגזרה. הוא שאל אותם בתדהמה מדוע זה אנשים רציונליים ידחו את ההזדמנות ליפול בזרועותיה של צרפת, או להתאחד עם ספרד.

בשביל החייל הקורסיקאי ההוא זו הייתה באמת חידה. מה היה קורה לו עצמו אילו קורסיקה הייתה זוכה בעצמאות במקום להיבלע בצרפת? מה היה קורה לצרפת? מה היה קורה לאירופה, לעולם, להיסטוריה? האין זה מובן מאליו שהתקדמות מחייבת קטנים להתבטל מפני גדולים?

מה טוב שהתשובה על זה היא לא. פורטוגל היא מקור השראה, לא רק שובת עין ומתוקת עוגיות פסטל. אגב, אין כעוגיותיה. אלה המוכנים לוותר על קו המותניים שלהם לא ידעו בה מחסור.