רק בלי פרינג' בבקשה

א עזרו החרמות, הוויכוחים והפרשנויות. היכל התרבות באריאל קיבל ביום שני את החותמת הסופית, כששרת התרבות ואחרים הגיעו כדי לחנוך את האולם הראשון מסוגו מעבר לקו הירוק. אלא שלא מפני שאלת הלגיטימיות צריכים לחשוש באריאל, כי אם מהסוגיה הקיומית יותר: איך מחזירים הביתה את חובבי התיאטרון שהתרגלו לנסוע להיכל התרבות בפתח תקוה? כי זאת יש לדעת: מתחילת שנות האלפיים צצו ברחבי המדינה כמאה היכלות תרבות, וככל שצפיפותם גדלה, מתלהטת המלחמה ביניהם על אותם הקהלים. כיום יש בארץ למעלה ממאה, אבל קשה לספור, מאחר שלא מעטים מהם בכלל מאוכלסים במתנ"סים או בבתי יד לבנים.

אריה ימיני, מנכ"ל היכל התרבות בפתח תקוה, נהנה מ-6,250 מנויים ורחוק מלהיות מאוים. "אולי ארגיש פגיעה בשוליים", הוא אומר בביטחון. "אנחנו מייצרים אירועים ייחודיים, הפקות מקור ומביאים אמנים בינלאומיים, דברים שלאריאל פשוט לא יהיה כלכלי לעשות. אולי ההיכל שלהם ישפיע על ההיכל בכפר סבא, לא יודע".

כן, גם זאת יש לדעת: מספר הצופים בתיאטראות בישראל זינק בעשור האחרון בעשרות אחוזים הודות לבניית ההיכלות. הקהלים החדשים שנוספו בפריפריה, מהווים, לפי הערכה, יותר ממחצית צופי התיאטרון בארץ. על פניו, כולם מברכים על הפריחה, אבל יש גם כאלה שאינם מבינים את הכדאיות הכלכלית שבבניית היכל תרבות בכל נקודה במפה הקטנה שלנו, והמהדרין אף טוענים שמדובר בתופעה שעלולה להזיק לחיי התרבות בארץ. כן, גם לפריפריה.

אחד מהם הוא פרופ' בן-ציון מוניץ, שמלמד תיאוריה וטכנולוגיית במה באוניברסיטת תל אביב. "יש פה בעיה של חוסר תכנון ברמה הארצית", הוא אומר. "אף אחד לא חשב על הפיזור, והתוצאה היא שהארץ מלאה היכלי תרבות. זה מתחיל ברעיון טוב - שמגיע לכולם וצריך להביא לפריפריה את המיטב - אבל המקומות נבנים בתבנית קבועה, התפריט האחיד גורם לשיממון נורא, כולם קונים אותו דבר, ומתחילה תחרות לא בריאה".

מוניץ מייעץ זה שנים למועצות, החל בשלב הסקרים, לגבי נחיצות המבנה, איזה סוג מבנה כדאי ומה יכלול. בימים אלה הוא מעורב בפרויקט ברמת השרון - בניית מרכז לאמנות הכולל אולם מופעים לקונצרטים, הנמצא בשלבי תכנון וצפוי להיבנות בעוד שלוש-ארבע שנים.

"למעט הולנד", הוא מפרט, "אין ארץ עם נגישות כזאת של תושבים לתיאטרון. אין אדם בישראל, חוץ מכמה מקומות בערבה, שנמצא במרחק שעולה על שעת נסיעה ממרכז תרבות שמציג את התפריט התיאטרוני הזה. אם תעשה דיאגרמה של מרחקים ורמת נגישות להיכלות תיאטרון, תגלה שמרכז הארץ במצב בלתי אפשרי. אנשים יכולים לבחור בין שישה מקומות שמציגים אותו דבר. אז לכולם יש תיאטרון קרוב לבית, וכל התיאטראות רבים עליהם".

אז אתה חושב שהמודל הזה עלול לקרוס?

"תראה, היכלות מתייבשים, והדרך הטובה היא לראות תוכניות חודשיות. אם הרוב הן הצגות ילדים ומופעים אזוטריים, הם בצרות. אבל לקרוס לא ייתנו להם, כי זו מערכת עירונית. אף ראש מועצה לא יכול להרשות לעצמו לסגור היכל. המועצה גם מחזיקה את המקום בזול, ברמה נמוכה. משקיעים עשרות מיליונים בבנייה, ואז המקום מתדרדר והולך. העיקר זה הנראות. שווה להם. אנחנו על המפה. ואם קריית עקרון על המפה, אז גם מזכרת בתיה רוצים".

ומה קורה כשהמקום מתדרדר?

"חוזרים ופונים למפעל הפיס. השיטה הישראלית - תן לזה להתגלגל ונראה לאן זה ילך".

התרופה למחלת הנסיעות

כמו הרבה תופעות, גם את פריחת ההיכלות אפשר לשייך לעידן ההפרטה. למעשה, אפשר לומר שההיכלות עשו לתיאטראות את מה שהמכללות עשו לאוניברסיטאות: שברו לכאורה את המיתוס שאיכות היא נחלת האליטה בלבד. המפרט בהיכלות דומה: סדרות מנויים להצגות מבוגרים, הצגות לילדים, קונצרטים, מופעי בידור, מפגשים לקהילה, ומובטחים סידורים לכבדי שמיעה, חניה חינם, בית קפה ועוד. כמו שהאוניברסיטאות פתחו שלוחות באמצעות כל מיני מוסדות קטנים, כך הפכו התיאטראות של תל אביב לסוג של קרקס נודד, משחקים שבוע בתיאטרון הצפון בקריית חיים ועוברים לכמה ימים בנהריה, ומשם קופצים מזרחה ודרומה. השחקנים חוזרים מדי לילה לתל אביב, והתפאורה נחה בין השינועים.

הנסיעות האלה, סבורה טלי יצחקי, מעצבת במה ומזכירת האגודה למעצבי במה בישראל, הרסו את התיאטרון. סמוך לפרשת ההיכל באריאל פרסמה יצחקי באינטרנט קול קורא לתיאטראות להפסיק את מה שהיא כינתה "מחלת הנסיעות". "הערבוב בין תיאטרון רפרטוארי לתיאטרון מסחרי הוא הרסני", כתבה. "חייהם של השחקנים והעובדים שנוסעים בדרכים יום אחרי יום, שנים ארוכות, הם נוראיים. הם לא יכולים שלא להיות מותשים ושחוקים. השיטה שבה הצגות רפרטואריות מציגות למשך זמן בלתי מוגבל - כל עוד יש מי שקונה - מונעת מהשחקנים ליצור עוד תפקידים, כפי שהיה ראוי להם".

השחקן שמואל וילוז'ני, שלדבריו נוסע כבר שלושים שנה, תחילה באוטובוסים, אחר כך במוניות, וכעת בוואנים נוחים עם טלוויזיה, לא קונה את זה. "לא נוח להתגלגל בדרכים, זה מעייף, יש פקקים, תאונות. זה קשה וזה מפחיד. אז מה. אני לא אכבד קהל? אתפנק ואשאר בבית? אני שחקן, ואני רוצה שכמה שיותר אנשים יבואו לראות אותי. ודאי שיש שחיקה. כשאתה משחק 900 הצגות של 'משרתם של שני האדונים' זה שוחק. אבל אם תשאל אותי אם להציג 900 הצגות או מאה הצגות, אני מעדיף 900. מדי פעם יש פנינה כמו הצגה של חנוך לוין שמוצגת רק בקאמרי, ואז מי שירצה - שיבוא לתל אביב".

נקודת ההשקפה של דפנה הררי, מנהלת השיווק של הקאמרי, אחרת: "הלוואי שהיו רק מרכז גדול אחד או שניים או שלושה שהתיאטרון היה בא אליהם. כמו פעם. כל ההיכלות שנבנים מגדילים את מספר השינועים ומייקרים עלויות. שינוע זה כאב ראש אחד גדול. האולמות באור עקיבא, בגן שמואל, בפרדס חנה, רדיוס של עשר דקות נסיעה זה מזה, גן יבנה ויבנה נושקים זה לזה. תתאחדו, תקימו היכל מפואר של 1,100 מקומות".

ויצחקי מוסיפה: "ישנה איזו תפיסה שהתיאטרון מחויב להופיע בכל מקום. אבל הייחוד של תיאטרון הוא גם במבנה שלו. יש לו בית ספציפי. אני די בטוחה שהסעות נוחות באוטובוסים ממוזגים לקהל עולות פחות מניוד הצגה. אנשים באים ממרחקים לסוף שבוע לראות תיאטרון, ולנים בבתי מלון בלונדון ובניו יורק, ואנשים כאן נוסעים לחתונות ולאירועים לכל מקום. למה שלא ייסעו להצגה בתל אביב?".

חנויות גלנטריה או איכות?

רוב תקציב ההקמה של ההיכלות מגיע ממפעל הפיס, שתרם בעשור האחרון כ-578 מיליון שקלים למטרה זו. עד שנת 2000 הקים הפיס 62 אולמות, ששילבו אמנויות ומדעים, וחדרי כיתות. המרכזים, שהוקמו בסמיכות לבתי הספר, נועדו לתלמידים, ובשעות אחר הצהריים שימשו מקום התכנסות לקהילה כולה.

בשנת 2000 החליטה המועצה הציבורית המייעצת של מפעל הפיס, בראשות השופט בדימוס מאיר שמגר, כי בניית מבני חינוך חשובה, אבל צריך לעזור גם בתחום התרבות. ואז הוקמה המועצה לתרבות. מאחר שהאולמות באשכולות הפיס לא התאימו לפרנסי הקהילה מבחינת גודל הבמה ועומקה ומבחינת סידורים טכניים לצורך הבאת התיאטראות הגדולים, החלה בניית היכלות התרבות.

עקרון ההקצבה של הפיס בנוי על אפליה מתקנת. ככל שהמקום רחוק מהמרכז ומצבו הסוציו-אקונומי נמוך, כך התקציב לנפש יהיה גדול יותר. בכל שנה בוחן מפעל הפיס כל רשות, וכך היא משוקללת: 50% על-פי גודלה, 25% על-פי המצב הסוציו-אקונומי, 20% ריחוקה מהמרכז, ו-5% לפי מספר המשרתים בצה"ל. לדירקטוריון מפעל הפיס אין כל השפעה על הנוסחה.

"ההנחה היא שראשי מועצות יודעים הכי טוב את צורכי הקהילה", אומרת דוברת מפעל הפיס דולין מלניק. "כל ראש רשות רשאי לבחור באיזה פרויקט הוא ישקיע באותה שנה, והוא רשאי גם לאגור משאבים".

ומה קורה, נניח, אם הוא מסתבך בבנייה?

"ראש מועצה לא ישאיר פיל לבן ויעבור הלאה. הוא צריך להגיש תקציב מסודר, להראות מקורות מימון נוספים שהביא מהבית, הכסף שלנו מועבר במנות, ובכל שלב בא מפקח ובודק, כולל סעיף בלתי צפוי. יש לו מועצה ואופוזיציה, והציבור - הם מפקחים. הפיס לא מעורב, שכן אין לו היכולת להפעיל עשרות מבנים ברחבי המדינה".

אלא שהשאפתנות של ראשי עיריות ושל מועצות לא תמיד עולה יפה. אשדוד, עיר עם 250 אלף תושבים, לא הסתפקה בבית יד לבנים המונה 400 מקומות, ורצתה היכל חדש. לידתו נרשמה לפני כעשור, וההערכה הראשונית לעלות הבנייה הייתה של 60 מיליון שקלים, 50% מהם במימון הפיס. כעבור שנתיים קפץ התקציב ל-75 מיליון שקלים, לא כולל פיתוח, והפיס שוב נקרא להוסיף תמיכה. הבנייה אמורה היתה להסתיים בסוף 2004, אבל כתוצאה מכשלים שונים הופסקה העבודה ונדחתה שוב ושוב, עד שאיימה להפוך לפיל הלבן של העיר. בינתיים זינקו העלויות ל-120 מיליון שקלים. על-פי ההבטחות שפוזרו בתחילת השנה, המשכן אמור היה להיפתח בימים אלה, אך לוח הזמנים של הפתיחה זז כעת לאמצע 2011, ומי יודע מה אז. בעיריית אשדוד לא ששו לשתף אותנו במתרחש, אבל גורם בעירייה הדליף בשמחה כי מחלון חדרו "אפשר לראות שעובדים על ההיכל".

"פיל זה בטוח", שם מוניץ את הקלפים על השולחן. "לגבי הצבע עוד נראה. אבל הוא ייפתח. הם כולם נפתחים בסוף. השאלה איזו פעילות תהיה".

המנצח והמלחין נועם שריף הולך רחוק עוד יותר. ההיכלות, הוא אומר, הם פשוט אסון טבע. שריף, מבכירי המלחינים והמנצחים בישראל, ניצח על הרכבים קאמריים ועל תזמורות בנות עשרות נגנים ברוב האולמות בארץ. ניסיון יש לו. "הסבל בהיכלים האלה הוא נורא ואיום. נגנים לא שומעים את עצמם והקהל לא שומע תזמורת. למעשה, אין אולם אחד בארץ שראוי לקונצרטים. ההיכלות האלה הם כמו חנות גלנטריה - נועדו לכל הצרכים".

מוניץ שומע את הדברים האלה ומבקש להכות על חטא: "כתבתי בזמנו את הפרוגרמה לחברה למתנ"סים, והתצורה הזאת ממשיכה לשרת את כל היכלות התרבות. אין הבדל ביניהם. נועם צודק, כי לצורך המוזיקה האולמות האלה יועדו על דרך הפשרה".

אז למה אנחנו עושים חנויות גלנטריה כאלה?

"מרכזי אמנויות רב שימושיים קיימים כבר חמישים שנה באירופה ובארצות הברית", אומר מוניץ. "בניו יורק יש מספיק פעילויות שמצדיקות שלכל ז'אנר ייבנה בניין משלו, כמו בלינקולן סנטר, שיש לך אופרה וקונצרטים ותיאטרון, וכנ"ל בתל אביב, שאתה בא למוזיאון ולידך התיאטרון והספרייה. בקהילות קטנות זה מתרכז במבנה אחד. המגמה היא גם לחנך קהלים שונים, שתהיה התחככות, כמו שיש בתל אביב; הרעיון של שילוב לא רק כאילוץ אלא יעילות חברתית".

מצד השיווק, קשה שלא לתהות על התאווה המשונה הזאת לתואר "היכל תרבות". למעשה, המבנים שנתמכו על-ידי הפיס נושאים עליהם שלט מפורש, היכל פיס או משכן פיס לאמנויות, והדברים סגורים וחתומים במסגרת הסכמים. אבל מנהלי האולמות משווקים אותם לציבור בתואר "היכל התרבות". במפעל הפיס מודים שהם אינם בודקים אם "היכל הפיס" מופיע גם בפרסומי האולמות, כמתחייב בחוזה.

אגב, לא כל ההיכלות נבנים מאפס. חלקם מצאו להם פונדקאי, אם זה מבנה מתנ"ס קיים או בית יד לבנים ששודרג למעמד של היכל תרבות. "קל לפרנסי המקום לגייס כסף לבית יד לבנים, אבל אחר כך פחות נוח להם לחגוג תחת עננת האבל", אומר בציניות אחד ממנהלי ההיכלות. "אז הם משפצים את אולם ההופעות ומקצים לאבלים חדר זיכרון. לאנשים שמתמודדים יומיום עם שכול אין כוח להתמודד עם העוול הזה". מי שמבקשת לשבור את ההתהדרות הקרתנית הזאת היא ורדה שושן-לוי, מנכ"לית היכל התרבות של חוף הכרמל, הפותח את שעריו בימים אלה במרכז מיר"ב. "בביטוי 'היכל התרבות' יש המון תפארת ויראת כבוד. כשאני הולכת לסוזן דלל, יש שיוך למקום, כמו אדם שמקבל שם עם משמעויות, אבל אי-אפשר לקרוא לכל האולמות האלה היכלי תרבות. זה פשוט עושה עוול".

שושן לוי באה עם ותק של ניהול מוקדם בכמה מרכזי תרבות, והיא לא נטולת ביקורת עצמית. "ניהלתי את היכל התרבות באור עקיבא, שהושקע בו המון כסף, מקום שמרגיש מאוד יוקרתי. כיסא נרכש בו באלפיים שקל. ההיכל שם היה סיפור הצלחה, אבל התחושה הייתה שדווקא בגלל המראה הוא לא שירת את אלה שלמענם הוא נבנה. קהל מקומי לא נכנס אליו. כאן, בחוף הכרמל, יש תחושה של צניעות; ההיכל לא מאיים על המרכז שלידו הוא נבנה, לא מאיים על המבקר".

הם מ-פ-ח-דים מהמנויים

כדי להבין איך הגענו להווה המפואר של ההיכלות, נחזור לרגע לעבר. תיאטרוני ישראל, קרי תל אביב, נהגו במשך שנים לצאת באופן מוגבל להצגות בחיפה ובירושלים, ולאולמות האזוריים כמו יגור, עין השופט ויפעת, שלא במקרה כולם היו בבעלות הקיבוצים המבוססים של פעם. בעיירות הפיתוח הצטופפו שחקני התיאטרונים על במות של בתי קולנוע, חוויה שאיש אינו רוצה להיזכר בה. מוסד אמנות לעם היה המשדך בין התיאטראות לשאר הארץ, והדברים הוכתבו פחות או יותר מלמעלה.

כללי המשחק השתנו ב-1994, עם פתיחת תיאטרון הצפון, למעשה שדרוג של אולם הקולנוע הענק בית העם בקריית חיים. המקום פתח מפעל מנויים להצגות מרחבי הארץ, ועד מהרה הפך לגורם מתחרה לתיאטרון העירוני של חיפה, וקניין הצגות בקנה מידה ארצי.

"החתמנו את התיאטראות בתל אביב על חוזים שלפיהם קודם אנחנו מעלים את ההצגות שלהם, ורק אחרינו תיאטרון חיפה", משחזר ד"ר שי חורב, המנכ"ל הראשון של תיאטרון הצפון. "שמנו להבימה צ'ק על השולחן. תיאטרון במצוקה, שים לו צ'ק והוא מתמסר לך".

תיאטרון הצפון מציע היום כשלושים סדרות תיאטרון לשלושים אלף מנוייו. קנייה של שלושים הצגות משמעותית לחייה של כל הפקה, וכאשר מחיר הצגה כמו "גטו" מגיע ל-40 אלף שקלים, זה מבטיח לתיאטרון המייצר כסף רב ושקט כלכלי. בקשרים הקיימים בין הקניינים, הבחירות של תיאטרון הצפון מאותתות גם לשאר ההיכלות.

"עם שלושים אלף לקוחות שוחרי תיאטרון, אני מכתיבה דעת קהל", אומרת ניצה בן-צבי, מנהלת תיאטרון הצפון. "הבחירה של הקהל שלנו מוכיחה את הבחירה הכי טובה. כשהצגה טובה מוצגת אצלנו, היא גם משתפשפת. השחקנים יותר מיומנים בזכות תיאטרון הצפון".

את מציגה לפני אחרים?

"אנחנו רואים הצגות עם כל הקניינים, אבל החלטה שלנו משפיעה על אחרים. אנחנו הצלחה מוכחת. רואים הצגה אצלנו, ורוצים גם. מה שמוצג אצלנו - מצליח".

בשנת 2009 עזב קודמה של בן-צבי, אבנר מכטינגר, את תפקידו, והתמנה למנכ"ל היכל התיאטרון החדש שנפתח בקריית מוצקין. על שטח של כמאה דונמים, שיועד במקור לבניין בית חולים, הוקמו ההיכל המפואר ולצדו אמפיתיאטרון, גן חיות ופארק. ההשקעה על ההיכל לבדו הגיעה ל-40 מיליון שקלים. בטרם עזב גם את תפקידו שם, כעבור ארבעה חודשים, מיצב אותו מכטינגר על עשרת אלפים מנויים. בנעליו נכנסה הסמנכ"ל דפנה צורי, שהיא במקרה או לא אשת ראש עיריית קריית מוצקין. "אני על תקן של ממלאת מקום", היא מבקשת להרגיע, "עברנו את כל הוועדות של ניגוד עניינים במשרד המשפטים".

למה להקים עוד מקום כשיש כבר אחד לידכם?

"מנהלי תיאטראות מודים לנו על שפתחנו עוד מקום. הגדלנו קהל, ולא כל עשרת אלפים המנויים שלנו נלקחו ממקום אחר".

והקרבה לא יוצרת חיכוך?

"אז מה? תחרות זה משהו רע? אין שופרסל וקו-אופ זה לצד זה? לי אין בעיה עם זה שהצגה של תיאטרון בית לסין מופיעה גם בתיאטרון הצפון וגם אצלי, והקהל יבחר".

גם לבן-צבי זה לא מפריע: "אז קם היכל במוצקין. כולם עושים חיים, אבל אנחנו הכי טובים".

אבל יש לכם הצגות משותפות.

"אני בחרתי ראשונה".

להתנצחות הקטנונית הזאת יש השלכות קצת יותר משמעותיות. כשבוחנים את לוחות ההצגות מגלים שתיאטרון הקאמרי לא מופיע בתיאטרון הצפון. "סוגיית הקאמרי", כך מכנה זאת בן-צבי. "נעם סמל, מנכ"ל הקאמרי, החליט שהוא ועדת רפרטואר, שהוא יחליט עבור האולמות מה לקנות. לא ייתכן שהוא והוועדה שלו יכתיבו לקהל שלי; וכל עוד זה יימשך - לא אקח הצגות של הקאמרי. במוקדם או במאוחר נועם יבין שהוא מפסיד מזה הרבה כסף, וירשה לנו לבחור את ההצגות שלנו".

נעם סמל אומר בתגובה: "יש לנו ויכוח עם תיאטרון הצפון, ויכוח אידיאולוגי, טכני וכלכלי, והעדפנו ציר עוקף - לא להציג שם, אלא בחיפה ובמוצקין. זה מצליח מאוד. חיפה מרוצה, מוצקין מאושרת, אנחנו מרוצים. יש חלוקת כוחות בינינו ובין הבימה ולסין. אנחנו הסתפקנו בפחות הצגות באזור, וזה לצנינים בעיני תיאטרון הצפון".

בעלי האולמות גאים מאוד בהיצע, אבל בתיאטראות יש מורת רוח מדרשנות בנוסח "תנו לי עוד קומדיות", "עוד תיאטרון ישראלי בן זמננו", החומרים הנוחים לטעם ההיכלות. הנוהל הוא שהקניינים המקומיים, סוג של ועדת רפרטואר, רואים את הצגות התיאטרונים, ובוחרים מביניהם. "חושבים על הקהל, על רצונותיו וצרכיו", הוא משפט המפתח של מנהלי ההיכלות. בקריית מוצקין, למשל, הוועדה מורכבת מאנשי ועדים - ועד הנמל, ועד חברת החשמל, איש הסתדרות המורים. "ועדת הרפרטואר היא לא משהו אליטיסטי, מגוון רחב, ובדרך כלל הם תמימי דעים", מעידה צורי.

הצגות פרינג'? תשכחו מזה. "ההיכלות לא מכניסים הצגות פרינג' לסדרות שלהם", אומר עופר שמר, מנכ"ל תיאטרון מראה בקריית שמונה. "למה? כי הם מ-פ-ח-דים מהמנויים שלהם. אני טוען שזה מצב של ביצה ותרנגולת. למנהלי ההיכלות יש תפקיד חינוכי, ופה הם נופלים".

מיכל ונדר-שוורץ, מנהלת ההיכל בזכרון יעקב, היא בין הבודדים שמנסה להציע למנוייה הצגות פרינג', וגם זאת לא בסדרה אלא כהצגת בחירה: "רוב האנשים לא יודעים מה זה פרינג', לא בטוחים איך אומרים את המילה, זה נראה להם זר. הם לא יקנו את זה. בכל זאת, החלטנו להעיז ולהכניס אותו לתמהיל".

טלי יצחקי סבורה כי מנכ"לי ההיכלות והוועדות הרפרטואריות כבר מזמן אינם קובעי דעת קהל, ושהקול הקובע הוא של הקהל עצמו. "הם קונים מנוי פתוח, לא חייבים לבוא. אם מנהל רוצה 'אנה קרנינה' והקהל לא - הוא לא יבוא. זו מדיניות רייטינג. אתה כבר לא מחליט כמו אמנות לעם. הכוח עבר לקניינים, מהם למכירות, ועכשיו העם מחליט בהצבעה ישירה".

יצחקי מסבירה שגם כלכלית זה לא נכון. "ההיכלות מתפרנסים ממכירת כרטיסים להצגות שהם לא ייצרו. התיאטרון בתל אביב הוא המפעל היצרני, והם החנות. התיאטרון לוקח סיכונים, והם מוכרים סחורה. יוצא שחלק עצום מהסבסוד לתיאטרונים הולך לנסיעות ולאולמות האלה, שיכולים למכור כרטיסים זולים לתושבי המקום וגם לפרנס את עצמם. להיכלים אין שום מחויבות כלפי התיאטרון, הם לא מוחים כשמקצצים בתקציבי התרבות".

הדברים שלך נשמעים?

"יש הד באקדמיה, אבל בעולם האמיתי אין לזה משמעות. לא סופרים אותנו".

david-s@globes.co.il