תה רותח

את הניצחון המתוקשר של החודש, שבו כבשו הרפובליקנים את הקונגרס האמריקני, ניתן לקשור גם לקרב אחר. זה המתרחש בזירת המדיה של ארה"ב. "מי שניצח בבחירות האחרונות הם אנשי פוקס, ומי שהפסיד - הוא שאר הציבור האמריקני". כך מגדיר זאת בשיחה עם "פירמה" אריק אלתרמן, מבקר התקשורת הוותיק של המגזין The Nation"".

אמריקה התעוררה ב-3 בנובמבר למציאות פוליטית חדשה, עם שליטה מפוצלת - הקונגרס בשליטה אבסולוטית של הרפובליקנים; והסנאט עם רוב דמוקרטי דחוק. הרפובליקנים התפארו במהפך הסוחף שחוללו בבית הנבחרים. הדמוקרטים דיברו על המערכה ה"הרואית", שבזכותה הצליחו, למרות הנסיבות, לשמור על רוב דחוק בסנאט.

באתר ביקורת התקשורת Media Matters, לא התרשמו מהכרזות הניצחון של הפוליטיקאים. עוד לפני סגירת הקלפיות פורסמה באתר כתבה תחת הכותרת "כך ניצחה פוקס ניוז בבחירות 2010". עורכי האתר הכריזו על רשת החדשות השמרנית כמנצחת הגדולה: פוקס הובילה למהפך הרפובליקני בבית הנבחרים, ולמעשה, באותה נשימה, הצילה את המפלגה הדמוקרטית מאובדן הרוב בסנאט.

משאל העם של פוקס

פוקס ניוז, רשת החדשות הרווחית והנצפית ביותר בארה"ב, אחראית לכ-2 מיליארד דולר הכנסות בשנה לקופת "ניוז קורפ", החברה האם של רופרט מרדוק. זאת בתקופה שבה רבים מכלי התקשורת בארה"ב סובלים מהפסדים קשים. נתוני רייטינג עדכניים של חברת נילסן, מראים שיותר אמריקנים צופים בפוקס מאשר בשתי המתחרות העיקריות שלה (CNN ו-MSNBC) יחדיו. לצד המיליונים שצופים בחדשות של פוקס בטלוויזיה, עשרות מיליוני אמריקנים נחשפים לתכנים שלה באינטרנט ובתוכניות הרדיו הפופולריות של כמה מהמגישים ברשת.

הניצחון של אובמה נחשב לניצחון על פוקס, במובן מסוים, במדיה האמריקנית. הרשת הייתה השופר הבולט של הרפובליקנים בזמן ממשל בוש, ולמרות שהאחרון ספג גם שם ביקורת, הרי שהיא הייתה כאין וכאפס לעומת הלינץ' חסר הרחמים שעשו בו שאר כלי התקשורת.

פוקס מזוהה עם האגף השמרני בארה"ב, בעיקר בעשור האחרון. זהות שהתמצבה היטב מספר שנים לאחר השקת הערוץ ב-1996. טייקון התקשורת האוסטרלי מרדוק החליט להקים את הערוץ לאור הפופולריות הגואה של CNN בשנות ה-90. כמו CNN, מדובר בערוץ כבלים המשודר ברשתות הכבלים הבסיסיות בארה"ב (ראו כתבה נרחבת על אלו בגיליון זה), שמשודר לרוב בתי האב האמריקנים, בהיותו בחבילת הבסיס של רשתות אלו.

בתחילת הדרך, מיצבה עצמה פוקס כרשת חדשות נגישה. אלטרנטיבה פופולרית וקלילה ל-CNN הרצינית. "פוקס הייתה מזוהה תמיד עם הימין, אבל בעבר הסיסמה שלהם הייתה 'אנחנו מדווחים, אתם מחליטים'", מסביר אריק אלתרמן. "הם התיימרו להיות אובייקטיביים ועממיים יותר משאר הרשתות.

"לפני שנתיים, עם עליית אובמה לשלטון, פוקס עברה שינוי, והפכה מרשת חדשות עם נטייה שמרנית, למשהו חדש לגמרי, משהו שאין עדיין מילה בשפה האנגלית שמגדירה אותו. בשנתיים האחרונות הם לא עוסקים בחדשות, אלא בהדרכה והכוונה אידיאולוגית עבור האגף הימני של המפלגה הרפובליקנית. בניגוד לתחזיות של הרבה מומחים ופרשנים, שינוי הכיוון לא פגע בפוקס, להיפך: פוקס הפכה לכלי התקשורת המשפיע ביותר במדינה".

אלתרמן אינו היחיד שמייחס לפוקס השפעה חסרת תקדים על המציאות הפוליטית בארה"ב, במיוחד על רקע הבחירות האחרונות. עשרות פרשנים התייחסו בימים שלפני הבחירות ואחריהן להשפעתה העצומה על תוצאות ההצבעה, השפעה בקנה מידה שאף כלי תקשורת בארה"ב לא נהנה ממנו מזה עשורים.

העיתונאי העצמאי הפופולרי דיוויד ניוורט (Neiwert) הרחיק לכת והגדיר את הבחירות כ"משאל עם לגבי פוקס ניוז". שבוע לפני הבחירות הוא כתב בבלוג שלו: "כל סדר היום שסביבו מתנהלת מערכת הבחירות מוכתב על ידי פוקס. ללא פוקס, לרפובליקנים לא היה סיכוי לנצח, ותנועת מסיבת התה בכלל לא הייתה קיימת".

רשת חדשות שיש לה מפלגה

דבריו של ניוורט נשמעים קיצוניים, אבל כאשר בוחנים את הקשר בין פוקס לבין המפלגה הרפובליקנית, מגלים "רשת חדשות שיש לה מפלגה", כפי שמגדירים זאת אלתרמן ואנשי תקשורת נוספים. לראיה, כמעט כל הפוליטיקאים, שמוזכרים כמועמדים אופציונליים מטעם המפלגה הרפובליקנית לבחירות לנשיאות ב-2012, מקבלים כיום שכר מפוקס ניוז. או לפחות זמן אוויר קבוע בשווי עצום. בראשם, כמובן, המועמדת הקונטרוברסלית לסגנית הנשיא לשעבר שרה פיילין; מייק האקבי (לשעבר מושל ארקנסו); ניוט גינגריץ' (יו"ר בית הנבחרים בתקופת קלינטון) וריק סאנטורום (סנאטור לשעבר מפנסילבניה).

כולם מנחים תוכניות בפוקס או מופיעים באופן קבוע כפרשנים. כל הארבעה, חשוב לציין, משתייכים לאגף הימני-שמרני של המפלגה הרפובליקנית. פוקס אינה מעסיקה דמויות בולטות מהאגף המתון של המפלגה.

גם דיוויד פרום, שהיה כותב הנאומים הבכיר של הנשיא לשעבר ג'ורג' ו. בוש, מאמין שהמפלגה הרפובליקנית נשלטת על ידי פוקס. "בעבר הרפובליקנים חשבו שפוקס עובדת בשבילם", אמר פרום בראיון לרשת ABC בתחילת קמפיין הבחירות, "אבל כיום המפלגה עובדת עבור פוקס. האיזון התהפך לחלוטין".

ביום הבחירות פרסם פרום מאמר בעיתון הבריטי "טיימס" תחת הכותרת "מי באמת מנהיג את המפלגה הרפובליקנית?". המאמר עסק ביחסי הכוחות שבין האגף הימני-שמרני של המפלגה (אנשי "מסיבת התה") לבין הממסד המפלגתי המתון. הניתוח שלו אומר, כי כוחו של האגף הימני צפוי להתגבר, מכיוון שהוא "מגובה על ידי פוקס ניוז, ארגון חדשות שמשגשג כתוצאה מכעס וקונפליקט". במילים אחרות - פוקס היא הגורם החזק והמשמעותי במפלגה הרפובליקנית, והיא תהיה הגורם המכריע במאבק על עתיד המפלגה.

מסיבת התה מתחילה ברשת

"הפוליטיקאים הרפובליקנים כבולים על ידי פוקס", אומר אלתרמן, "לא רק בגלל שזו הרשת הרווחית והנצפית ביותר, או בגלל שחלק מה'עיתונאים' וה'פרשנים' שלה הם בעצמם דמויות מפתח במפלגה. לפוקס יש מוקד כוח חשוב במפלגה גם ברמת השטח. פוקס שולטת כיום במפלגה הרפובליקנית דרך תנועת מחאה אזרחית שהרשת עצמה הובילה ליצירתה". הוא מתכוון כמובן לתנועת "מסיבת התה".

תנועת המחאה השמרנית והפופוליסטית, שהייתה הסיפור הגדול של בחירות אמצע הכהונה, צמחה מתוכניתו של השדרן גלן בק, אחד מהשדרנים הפופולריים ביותר של פוקס. בק, איש הימין הקיצוני, שהצהיר בעבר ברצינות גמורה שהנשיא אובמה "שונא אנשים לבנים, כולל את אמא שלו", היה הראשון שאירח בתוכניתו פעילים מהתנועה ואפשר להם להגיע אל עשרות מיליוני צופים.

מה שהחל כהתארגנות עממית נגד חוק ביטוח הבריאות הממלכתי, הפך בזכות פוקס, ובמיוחד בזכות תוכניתו הפופולרית של בק, לגל פוליטי שסחף את המפלגה הרפובליקנית.

חברי התנועה ניצחו בשורה של מאבקים פנימיים בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית, בכל רחבי ארה"ב, וכתוצאה מכך התמודדו שבעה מהם על מושבים בסנאט ועוד עשרות על מושבים בבית הנבחרים. בחלק מהמדינות נוצר עימות ישיר בין הממסד הרפובליקני המתון לבין אנשי "מסיבת התה", שנתפסו כמי שבאים להשתלט על המפלגה. משהו שמזכיר את המאבק הפנימי בין רוב אנשי הליכוד לבין התנועה הפנימית "מנהיגות יהודית" של משה פייגלין.

בכל מקום שבו נוצר עימות בין הממסד הוותיק של המפלגה לבין "מסיבת התה", פוקס ניוז הייתה הגורם שהכריע לטובת האחרונים. הרשת סיקרה באופן יומיומי ואינטנסיבי את מסעות הבחירות של מועמדי תנועת "מסיבת התה", ונימת הסיקור הייתה כמעט תמיד אוהדת. פוקס הציגה את התנועה כהתארגנות פטריוטית, שמטרתה "להחזיר את אמריקה לאמריקנים". גלן בק, מי שהכיר לציבור הרחב את התנועה, הפך לדובר הבלתי-רשמי שלה.

כריסטין או'דונל, מועמדת הרפובליקנים לסנאט ממדינת דלאוור, ואחת החברות הבולטות בתנועת "מסיבת התה", הופיעה במשך שנים כפרשנית בתוכניות שונות של פוקס. מסע הבחירות שלה זכה לסיקור אינטנסיבי ברשת - מה שסייע לה להפוך למועמדת הרפובליקנית במדינתה. או'דונל, שהתקשורת הכללית עזרה לחשוף כמי שהשתתפה בעבר בקמפיין מתוקשר נגד אוננות וטענה שיש לה רקע של עיסוק בכישוף, הדהימה את אמריקה כאשר הביסה בפריימריז של המפלגה הרפובליקנית את מייקל קאסל, מושל דלאוור לשעבר.

קאסל זכה לתמיכת הממסד הרפובליקני ונחשב למועמד שיכול למשוך קולות רבים מהמחנה הדמוקרטי. או'דונל זכתה להצהרות תמיכה פומביות בשידור חי משרה פיילין, שון האניטי (בעל תוכנית יומית בפוקס הנושאת את שמו) וגרטשן קרלסון (מנחת תוכנית הבוקר של פוקס). זה הספיק לה כדי לזכות בפריימריז.

אבל פריימריז לחוד, ובחירות לחוד. או'דונל הובסה על ידי יריבה הדמוקרטי, במאבק שחזו לו ניצחון רפובליקני - במידה וקאסל היה מתמודד. כלומר, מאבק שעזר לדמוקרטים לשמור בסוף על רוב דחוק בסנאט (51 מושבים).

ה"ניו יורק דיילי ניוז" דיווח, יום לאחר הבחירות, על כעס במחנה הרפובליקני כלפי תנועת "מסיבת התה", שמועמדיה הקיצוניים (למשל או'דונל בדלאוור, ג'ו מילר באלסקה, שרון אנגל בנוואדה וג'ון ראיס בווסט וירג'יניה) לא זכו לתמיכת הציבור הרחב, ובכך מנעו מהרפובליקנים להשיג רוב בשני בתי הקונגרס. אבל הכתבה לא הכילה אף אזכור לפוקס ניוז, שהעלתה לגדולה את מועמדי "מסיבת התה".

פרשנים פוליטיים יודעים כי סיבה בולטת לכך היא העובדה שפוליטיקאים במפלגה הרפובליקנית מפחדים מפוקס ניוז. "הם לא מוכנים לקחת שום סיכון עם הרשת", אומר אלתרמן. "גם מי שמבינים לאיזה כיוון פוקס גוררת את המפלגה, מפחדים לדבר על כך בפומבי".

אחד הרפובליקנים המעטים שמעזים לתקוף בגלוי את פוקס ואת בני טיפוחיה הוא הסנאטור טום קובורן מאוקלהומה. בחודש אפריל נשאל קובורן, במהלך חוג בית בעיירה מקומית, כמה שנות מאסר ייגזרו על אזרחים שלא ישתתפו בתוכנית ביטוח הבריאות של ממשל אובמה. קובורן ההמום מיהר להגיב: "אף אחד לא הולך לכלא. אלה דברים שנכונים רק בפוקס ניוז. אל תאמינו לכל דבר שאתם רואים בפוקס".

גם הפוליטיקאית הצעירה מייגן מקיין, בתו של המועמד לנשיאות לשעבר ג'ון מקיין, הסתבכה עם פוקס, לאחר שכינתה את כריסטין או'דונל מדלאוור "משוגעת" ואמרה ש"מסיבת התה" פוגעת במפלגה הרפובליקנית. בתגובה הצהירה לורה אינגרהאם, אחת המגישות הבולטות של פוקס, שמקיין מתוסכלת מכיוון שניסתה להתקבל לתעשיית הטלוויזיה אבל נפסלה "בגלל עודף משקל".

ההתבטאות המכוערת עוררה זעם רב בתקשורת הארצית, אבל אינגרהאם לא התנצלה, וממשיכה להופיע בתוכניות הדגל של פוקס.

מרדוק מסתכל על השורה התחתונה

ההצלחה של פוקס הובילה לתגובת נגד ליברלית, שמתבטאת בהפיכת רשת החדשות MSNBC לשופר של השמאל הליברלי בארה"ב. הרשת שנייה רק לפוקס בכמות הצופים שלה (השנה היא עקפה לראשונה את CNN), וככל שפוקס הולכת יותר ימינה, היא הולכת יותר שמאלה.

"אנשים שצופים בפוקס ואנשים שצופים ב-MSNBC חיים בשתי מדינות שונות מבחינה מנטאלית", מסביר אלתרמן, שהועסק בעבר ב-MSNBC. "אין נרטיב אמריקני אחד. בניו יורק רואים MSNBC ובטקסס רואים פוקס, וכל אחד מתבצר בעמדתו. זה מתבטא בסיקור של נושאים רבים, שביניהם הסכסוך הישראלי-פלסטיני".

פרשה בולטת שממחישה את הקיטוב, מחוללת רעש בתקשורת האמריקנית בימים אלה: MSNBC הודיעה שהיא משעה את קית' אולברמן, מגיש בכיר ברשת, לאחר שהתברר שהוא תרם כסף למועמדים דמוקרטים לבית הנבחרים. פוקס, לעומת זאת, לא משעה מגישים שלה שתרמו כסף למועמדים רפובליקנים.

הירחון "Columbia Journalism Review", מגזין עיתונות אמריקני יוקרתי, הקדיש מספר מאמרים בשנה האחרונה למותה של "מהדורת השבט" ועלייתה של מהדורת החדשות הסובייקטיבית במוצהר. פוקס ניוז הייתה הדוגמה העיקרית ששבה ועלתה במאמרים הללו. בין השאר, צוטטו גורמים המקורבים לרופרט מרדוק שאמרו כי לבעלים הכל יכול של פוקס לא באמת אכפת מהאג'נדה הפוליטית. את האג'נדה של הרשת מכתיב רוג'ר איילס, נשיא החברה, ששימש בעבר כיועץ תקשורת של הנשיא ניקסון. אתר החדשות "פוליטיקו", דיווח לאחרונה שאיילס שוקל להיכנס לפוליטיקה בעצמו, לקראת הבחירות ב-2012.

"איילס אחראי על הצד הפוליטי. את מרדוק מעניין רק דבר אחד: להרוויח", הסביר אחד המרואיינים. מרדוק, אומרים המקורבים, משלם לגלן בק, שמשווה בתוכניתו את אובמה לסטאלין, לא מתוך הזדהות, אלא בגלל שיש קהל גדול שמאמין בהשוואה הזו ומעוניין לצפות בתכנים הללו.

וכל עוד יש קהל, התכנים שהפכו את פוקס לערוץ החדשות המצליח בארה"ב ימשיכו לקבל במה, ופוקס תמשיך לצבור עוצמה והשפעה. הבחירות לקונגרס הן רק ההתחלה. פרשנים בארה"ב צופים שפוקס תשפיע באופן חסר תקדים על זהותו של המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-2012.

דיוויד פרום פסימי לגבי עתיד הרפובליקנים. לדבריו, פוקס אמנם הביאה לרפובליקנים ניצחון בטווח הקצר, אבל היא תגרום להם נזק אדיר בטווח הארוך. פרום טוען כי פוקס הופכת את הרפובליקנים למפלגה קיצונית שניזונה מזעם ופחד ולא מתקווה, מה שאמנם סייע להם בבחירות האחרונות, אבל יתנקם בהם בהמשך.

"פוקס תפעל בשני שלבים לקראת 2012", מסכם אלתרמן. "בשלב הראשון, יהיה לרשת חלק משמעותי בהליך בחירת המועמד הרפובליקני. בשלב השני, היא תנסה לקדם את כניסתו לבית הלבן. השיטות של הפלג הימני-שמרני, שנתמך בידי פוקס, יהפכו לפופוליסטיות יותר, והפער בינם לבין הממסד הרפובליקני המתון יוביל למלחמה בתוך המפלגה הרפובליקנית. זו תהיה מלחמה על הכל: המפלגה, העיתונות, הפוליטיקה. מלחמה על אמריקה".