דוקו-פידון

מה עוד, חשבה, שמטרת התיעוד תהפוך את ההתמודדות עם המפגשים לנוחה יותר. אולי זו הסיבה שפינקל לא סטתה מהשביל לאורך ארבע וחצי שנים ו-45 פגישות עם גברים.

בימים עברו, שבהם לא היה פייסבוק - אי שם בשנת 2006, עולם ההיכרויות הווירטואלי נשען על אתרים כדוגמת JDATE , שם מחפשי הזוגיות היו (ועדיין) מציגים עצמם על-ידי כרטיס ביקור תכליתי. במרחב הזה, שכיום נראה תמים למדי, פעלה פינקל. חמושה במצלמה, לעתים גם בצלם, ובדימוי עצמי נמוך - כפי שהיא עצמה מעידה, הן בראיון והן בסרט, פינקל יצאה למסע טיפוסי ברחובות תל-אביב, כזה שבו היוצאים אליו חווים בין השאר בדידות, רדידות ותסכול לנוכח תקוות מנופצות וציפיות שווא.

מאידך, לעתים הסבלנות משתלמת, ותעיד על כך פינקל עצמה, כיום נשואה. בראיון ל"גלובס", לקראת הקרנת הבכורה של סרטה "טליה. דייט. קום" (מוצ"ש, ערוץ 8), פינקל מספרת שבשלב מסוים לא האמינה שתצליח למצוא בן זוג. פינקל: "חשבתי שזה יימשך הרבה יותר. הפרויקט איפשר לי לא להתייאש ולהמשיך לצאת. לא ידעתי שהסוף יהיה טוב. כשפגשתי את יהוא, בעלי, זה קרה אחרי מערכת יחסים ארוכה וכושלת, ולא חשבתי שיקרה בינינו משהו".

פנית אל בחורים רק באמצעות אתרי ההיכרויות באינטרנט. מדוע?

פינקל: "במעגלים שבהם הסתובבתי לא התחיל איתי מי שהייתי מעוניינת בו, ולהפך. היו מתחילים איתי ערסים זקנים. הומלסים ברחבת הסינמטק היו מזמינים אותי לקפה".

הגברים שאיתם נפגשת הסכימו לעסקת החבילה הזו, של דייט עם מצלמה?

"הם ידעו שאני בימאית. אמרתי להם שאני כותבת ספר על זה. ידעו שאני מתעדת, חלק ראו את הסרטים שלי".

בסרט היו גברים שהסתכלו עליך וברחו. זה אמיתי או מבוים?

"היו שהסתכלו עלי וברחו. חלק צילמתי במצלמה נסתרת וחלק בשחזורים. זה לא משנה כל עוד אתה נאמן לאמת שלך. היה לי חשוב לשמור על האמת שלי. אם הבחור בדייט היה רואה בחורה שמנה ומכוערת, והיה יודע שהוא מצולם, הוא היה מראה את זה אחרת. זו הייתה חוויה שרציתי להעביר.

יש בסרט הרבה נקודות שפל. שלי, כדמות. לכולם יש נקודות שפל. ולכל אחד יש אישיו עם עצמו: שעיר מדי או חלק מדי או לא חכם מדי או חכם מדי שאף אחד לא משתווה אליו. התכנים האלה בדרך-כלל מושתקים.

"תמיד התחברתי לאמנים שהתעסקו בנושאים שאף אחד לא רוצה להתעסק בהם. את ערן צור, שכתב את הפסקול לסרט, הכרתי בתור מעריצה. התקליטים שלו ליוו אותי לאורך השנים. אהבתי איך שהוא חושף את עצמו. ההבנה שהחשיפה שלך, של מה שאתה מרגיש, מרגישים כל האנשים האחרים".

בסרטה הקודם ("כוסות רוח לאבא") חשפה פינקל את סיפורו המצמרר של אביה המנוח, שמעון, אשר חלה בסכיזופרניה. פינקל האב חשד כי אחיו, שעלה לארץ מאוקראינה לאחר שהשתחרר מהכלא, אינו אחיו האמיתי, והוא טען בתוקף כי מדובר במתחזה, שאינו אלא סוכן לשעבר של הק.ג.ב.

נסיבות מותו של שמעון פינקל, שנפטר ב-2001, נותרו לא פתורות עד היום. בסרט הוא מתועד במצלמתה של בתו כשהוא מספר כי הוא חושש לחייו, וכי אחיו (שהיה ככל הנראה האחרון לבקרו בחדר האשפוז בבית החולים לחולי נפש "גהה") מהווה סכנה עבורו. חמש שנים לאחר מכן נסעה פינקל הבת לאוקראינה, בלוויית חוקר פרטי, כדי לנסות ולגלות האם, כפי שטוען אביה, עובדת היותו סכיזופרן איננה מוציאה מכלל אפשרות כי חלק מהדברים שאמר הם אמת לאמיתה.

פינקל: "המשפחה שלי ואני שמרנו על המחלה של אבא שלי בסוד. לא הכרנו אף אחד שהוא חולה נפש. רק כשהתחלנו לדבר על זה, כל אחד סיפר לנו על היכרות קרובה עם אחד כזה - דוד, אמא, שכן. אותן חוויות בדיוק, ששמרתי עליהן בסוד חצי מהחיים שלי. אחרי שבמשך 15 שנה חשבנו שאנחנו לבד. המחשבות על חשיפה עלו אז".

זיכרון רומנטי

ב"טליה. דוט. קום", כשם הספר המשלים שיצרה במקביל, פינקל שוזרת צילומי וידאו, תמונות סטילס, פורטרטים בעיפרון פחם, גרפיטי שיצרה, שירים, קטעי יומן ומזכרות. מעין פסיפס צבעוני, עשיר, מורכב ומשעשע, של חייה באותם ימים. את הפיסות החסרות שהיו נחוצות לסרט, אספה בשלב מאוחר: ראיון עם אמה, ראיון עם עודד, שותפה לשעבר לדירה, הומוסקסואל שנון, אשר מעניק פרשנות לתקופה שבה התגוררו יחדיו וחלקו חוויות, וראיונות עם גברים שלא צלחו את הפגישה הראשונה. פינקל: "לחלק מהגברים שיצאתי איתם באתי אחרי שש שנים. התקשרתי ואמרתי: אולי אתם מסכימים להגיד מה אתם חושבים עלי?"

הם זכרו מה הם חשבו עלייך?

"כן. אחרי שש שנים עדיין זוכרים. בכל זאת, אלה אנשים שישבו איתי ודיברו איתי שעתיים. אמרתי להם להגיד משפט אחד".

כיום יש בך איזשהו געגוע לתקופה ההיא?

"קצת. מה שאהבתי בתקופה הזאת זה את הפוטנציאל של החומר שמצוי בבני אדם. הריגוש הזה, שאתה לא יודע את מי אתה הולך לפגוש. אני אוהבת דברים חדשים. זה באישיות שלי. בגלל זה נורא התאים לי הז'אנר של הדייטים".