ארבע שנים, והחוצה

בתחילת השבוע השיאו שני יועצי בחירות אמריקאים עצה נועזת לנשיא ארצות הברית: אל תנסה לחזור להיבחר. הודע נא מראש שתפרוש בינואר 2013, כאשר תסתיים תקופת כהונתך, ונצל נא את השנתיים הבאות כדי לאחות את הקרעים במערכת הפוליטית האמריקאית. דגלס שיין ופאט קאדל מזוהים כדמוקרטים. הראשון מתפרנס מעריכת סקרים, השני משווק דימויים.

אפשר לחשוד בכנותם, הם מבקרים קולניים של הנשיא זה זמן מה, אבל עצם טענתם מעניינת. היא אינה נוגעת רק לפוליטיקה האמריקאית. במרכזה עומדת השאלה אם יכולה לצמוח תועלת ממשית מהגבלת כהונתם של מנהיגים פוליטיים.

הגבלה חוקית מוטלת, אם היא מוטלת, בעיקר בדמוקרטיות נשיאותיות. בכל תולדות ארצות הברית, רק נשיא אחד כיהן יותר משמונה שנים (פרנקלין רוזוולט). הקונגרס מיהר לסגור את הפרצה, ב-1951, ולהגביל נשיאים לשתי כהונות.

מעניין שעד רוזוולט, במשך 150 שנה, לא התפתה שום נשיא להתמודד בפעם השלישית. ג'ורג' וושינגטון, הראשון, קבע את התקדים. יורשיו, ענקים וננסים, הלכו בעקבותיו. מה נערצת היא תרבות פוליטית היוצרת מסורות ושומרת להן אמונים באופן וולונטרי.

חוזרים אל המחרשה

אבות החוקה לא התכוונו ליצור מעמד של פוליטיקאים מקצועיים. בחזונם הם ראו פטריוטים המניחים מידיהם את המחרשה, משרתים את הציבור לתקופה קצובה - וחוזרים אל המחרשה. החזון הזה הועמד בספק כמעט מלכתחילה, לרגל נטייתם של חברי קונגרס לכהן שנים ארוכות.

קריאות להגבלת כהונתם של חברי קונגרס נדחו. המתנגדים השיבו שכבר יש הגבלת כהונה, ושמה "בחירות". אבל שיעור ההצלחה של מכהנים לחזור ולהיבחר הוא כל-כך גבוה, עד שבחירות עבור רבים מהם הן כמעט עניין פורמלי.

קליפורניה, קולורדו ואוקלהומה היו המדינות הראשונות בארצות הברית, לפני 20 שנה, שהטילו הגבלה על משך הכהונה באסיפותיהן המחוקקות, בתי הנבחרים והסנאטים שלהן. מאז נוספו עוד 12 מדינות, אם כי הגל שכך לפני עשר שנים. 37 מדינות מגבילות את תקופת הכהונה של מושלים. תשע מעשר הערים הגדולות ביותר מטילות הגבלות כאלה (העשירית היא שיקגו, ואולי זו הסיבה שרם עמנואל מנסה עכשיו להיבחר לראשות העירייה שלה). ב-2006 הצליח ראש העיר של ניו יורק, מייקל בלומברג, לפטור את עצמו מן ההגבלה, ונבחר בפעם השלישית. בוחרי ניו יורק הצביעו החודש לטובת חידוש ההגבלה.

אמריקה הלטינית היא שדה הניסויים הרחב ביותר של תיאוריות ההגבלה. כל ארצותיה חזרו ונפלו בפח ה"קאודיליסמו", או פולחן המנהיג. משנות ה-40 ניסו כמה ארצות לרפא את התמכרותן באמצעי רדיקלי מאוד: הן אסרו על נשיאיהן להיבחר מחדש אפילו פעם אחת. רובן לא נרפאו. בשנות ה-90 החלו הארצות הגדולות לבטל את ההגבלה. בדרום אמריקה היא מוסיפה להתקיים רק בחמש ארצות בינוניות או קטנות. ארץ אחת, ונצואלה, ביטלה את כל ההגבלות. הנשיא יכול לחזור ולהיבחר לפחות עד יום מותו, וכל הסימנים מעידים שהוא יעשה כן.

במקסיקו יש הגבלה על כהונה עוד מ-1929, אבל עד לפני עשר שנים הייתה מקסיקו מדינה חד-מפלגתית לכל דבר, ושימוש לרעה בכוח היה לחם חוקה.

אם איני טועה, רק ארץ אחת מחוץ לאמריקה הלטינית אוסרת על נשיאיה לכהן יותר מקדנציה אחת: דרום-קוריאה למודת הייסורים. שושלת של רודנים ברוטלים משלה בה כמעט ללא הפסקה במשך 40 שנה. אפשר כמובן לטעון שהשלטון האפקטיבי ממילא אינו נמצא בידי פוליטיקאים חד-כהונתיים, אלא בידי שושלות תעשייתיות מורשתיות.

הקלטת הלוהטת מ-1996

הגבלה בדמוקרטיות פרלמנטריות מסובכת, בין השאר מפני שרוב תקופות הכהונה הן בנות קיצור. נורבגיה היא אחת המעטות, שבית הנבחרים שלה חייב לשבת עד יום כהונתו האחרון. ממשלת הקואליציה בבריטניה רוצה לקבע את אורך כהונתו של הפרלמנט (חמש שנים). הכנסת בישראל יכולה כמובן לפזר את עצמה בכל רגע נתון. בנסיבות כאלה קשה להעניק הגדרה משכנעת לאורך הכהונה המותר לראש הממשלה, או לחבר-הכנסת.

זה, אגב, לא הפריע לבנימין נתניהו להודיע ביולי 1996, בתחילת הקדנציה הראשונה שלו, שהוא יכהן רק "שתי תקופות כהונה". זה היה גימיק קל דעת של יחסי-ציבור אצל איש רב-גימיקים קלי דעת. הוא השמיע את ההתחייבות באוזני המראיין לארי קינג, ברשת CNN, במהלך מסעו הרשמי הראשון לוושינגטון. אולי סילבן שלום ירצה לשלוח את הקלטת הלוהטת אל אולפני הטלוויזיה.

אולי אין זה רעיון כל-כך רע לדון בהגבלה על משך כהונתו של ראש ממשלה. אם ייקבע, למשל, שהצבעת אי-אמון תצריך שני שלישים של חברי-הכנסת - וראש הממשלה יחוסן בזה מפני שרירות לבו של רוב מקרי - יהיה אפשר להסמיך צינון לחיסון. פנמה, למשל, מחייבת נשיא לחכות עשר שנים לפני שהוא, או היא, ינסו לחזור ולהיבחר. ארצות אחרות באמריקה הלטינית מחייבות המתנה של ארבע או חמש שנים.

חוץ מההגבלה שתוטל בזה על יכולתו של ראש ממשלה לפתח הרגלים אוטוריטריים, תקופת כהונה יחידה יכולה גם לשחרר אותו מן החישוקים ששותפים קואליציוניים ויריבים פנימיים מטילים עליו. הוא יוכל לשקול רק את טובת הציבור. הצחקתי אתכם.

ארבע השנים של פולק

בארצות הברית היה זמן, באמצע המאה ה-19, במשך 24 שנה (1836-1860), שבו שום נשיא לא חזר ונבחר, אם מפני שלא ניסה, ואם מפני שלא הצליח. אחד הנשיאים ההם היה ג'יימס פולק (Polk), ב-1844.

בארבע השנים הבאות הוא תרם לגיבוש דימויה העצמי של אמריקה וכוחה יותר כמעט מכל קודמיו. ויורשיו. הוא הכפיל את שטחה, והרחיב אותה עד האוקיאנוס השקט. הוא העביר בקונגרס חבילת חוקים פיננסיים ששימשו אותה עד כינון הבנק המרכזי, כמעט 65 שנה אחר-כך; והרחיב את בסיס ההכנסות של הממשלה הפדרלית.

ייתכן שאלמלא פרצה מלחמת האזרחים האמריקאית, לפני 150 שנה, הנשיאות החד-כהונתית הייתה הופכת לנורמה. בין 1836 ל-1936, רק ארבעה נשיאים נבחרו לשתי תקופות כהונה רצופות, ורק שניים כיהנו שמונה שנים מלאות (השניים האחרים, אבוי, נרצחו).

הקונסולים של רומא העתיקה כיהנו רק שנה אחת. בסופו של דבר זה לא עזר לרפובליקה הרומאית. היא החליטה שהיא רוצה להיות אימפריה, ולהפקיד את גורלה בידי גנרלים שאפתנים. "אני כבר בן 40", נאנח יוליוס קיסר, והתלונן שלא הספיק שום דבר לעומת אלכסנדר הגדול. הצורך למהר ולהספיק הביא אותו עד חופי האוקיאנוס האטלנטי. גם זה לא הספיק. הוא חזר על עקבותיו וכונן דיקטטורה צבאית ברומא.

זה נכון. אבל לפני שקיסר נעשה קיסר, לרומא היו איזה 450 שנה רפובליקאיות. אולי שווה לנסות.

אתר התנועה הציבורית בארצות הברית להגבלת תקופות כהונה: termlimits.org

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com