רק בגלל הרוח

אני מקווה מאוד שגם קוראים קבועים של הטור הזה לא מתכננים את הערבים שלהם לפי המלצות-הצפייה שבו: כך למשל, במקום תוכנית חזרה חגיגית של "עובדה", קיבלנו את העובדות העצובות על הימ"חים הריקים של מכבי-האש, ובמקום סרט תיעודי על ארעיותה של ההצלחה (במקרה דנן, ההצלחה הגדולה, אך הקצרצרה של "שב"ק ס'"), קיבלנו הוכחה לארעיותם של החיים. משום כך נלקחות המלצות הצפייה של הערב אל ערוצי הנישה, בתקווה שהאש מהכרמל לא תתפשט עד לשם.

שיחה עם רוצח

"רצחתי את ג'ון לנון", א' 22:00, "יס דוקו"

ב-8 בחודש דצמבר 1980, עמדתי מחוץ למכולת של קרול הרומני במרכז זיו, וברדיו דיברו על הרצח של ג'ון לנון. המבוגרים (ובכיתה ז', עולם "המבוגרים" נראה כמו יקום מקביל) דיברו על הרצח של ההוא מהביטלס, גם אם חלקם הגו את המילה בתיעוב, ובהיגוי יידישיסטי משהו, לאמור "בייטלס". אני לא הכרתי, או לפחות חשבתי שאני לא מכיר, כי מיד עברו בגלי צה"ל לשדר שירים של לנון ושל הביטלס, ואני גיליתי עד כמה שאני כן מכיר, לפחות את הלהיטים הגדולים.

אפשר לומר שזה היה רגע מכונן בחיי - בפעם הראשונה התחלתי להתעניין במוזיקה, ומקץ כמה שנים הפכתי לביטל-מניאק אמיתי, כזה שמדקלם בעל פה מתוך "מסע הקסם המסתורי", התוכנית התיעודית של יואב קוטנר בגל"צ ששודרה בכל יום שישי בשעה 15:00 ובשידור חוזר למחרת ב-14:00, מתחרה באהבתי השנייה - "שירים ושערים".

30 שנים חלפו למן היום ההוא, ואת ההקדמה האישית הזאת הייתי חייב למשדר הראשון שפותח את תוכניות יום השנה ה-30, תוכניות שישודרו, בערוצים השונים, במשך רוב ימי השבוע הקרוב: "רצחתי את ג'ון לנון" הוא מישדר מעצבן מפני שבמהלכו בא לצופה לזנק אל המסך ולקרוע את דיוויד צ'פמן, הרוצח, במו ידיו. צ'פמן מדבר על יחסיו המורכבים עם קורבנו, על התכנונים שקדמו לרצח, על הביצוע עצמו ועל מה שקרה לו אחר כך.

זה מקומם, אבל אם מנסים גם להקשיב מקבלים כאן הצצה אל תוך מוח מתוסבך למדי, ובעיקר רע. רע במעין רוע טהור שאין לו נסיבות מקלות, רוע שבכל פעם שאנו נתקלים בו נראה לנו מפחיד מאחר שאינו נשען על המנגנון הידוע לנו של סיבה תוצאה. לראות, להתעצבן, להתעניין.

שריף בא לעיר

"צדק פרטי", א' 22:05, הוט 3

מי לא היה רוצה רובה ציד עם קנה כפול שנלווה אליו רישיון להשתמש בו באופן חופשי: ראשון היה הולך ההוא ש"גנב" את האדום וכמעט פגע בי בצומת, שני היה חוטף השכן המעצבן שמשליך את שקית הזבל שלו אל תוך הפח המפוצץ של הבניין שלנו, שלישי היה סופג, כנראה הפוליטיקאי התחמן שלועג לכולנו במתק שפתיים מעל מסך הטלוויזיה ורביעי... האמת? אולי טוב שהנשק היחידי שאני מחזיק כרגע הוא המקלדת. לטימוטי אוליפנט למשל, בתפקיד "מרשל" אמריקני בקנטאקי, יש גם רובה וגם רישיון להרוג (רק כשזה מוצדק כמובן) והוא מרבה להשתמש בשניהם, אם כי יש לו נסיבות מקלות לרוב.

מדובר במעין מערבון חדש, סידרה שבה הגיבור נשלח לשמש כשריף במקום שממנו ברח כל חייו (בגלל תקרית ירי שאירעה לו שם בעבר, ומכאן שם הסדרה במקור: "מוצדק", על שם הירי המוצדק שביצע בעבר ושהוא עתיד עוד לבצע) ובו הוא פוגש בכל מיני סוגים של "רעים": מהחמדן הפשוט ועד לגזען הנתעב. קשה להתייחס לסדרה הטובה הזאת בלי לנתק אותה ממציאות חיינו, זו שאנו מייחלים בה, לעיתים קרובות מדי, למישהו שיבוא ויעשה צדק: בלי להקריא את הזכויות, בלי עורכי דין חלקלקים, בלי בירוקרטיה.