ישראל וצפון קוריאה: שני זנבות שמכשכשים בכלבים שלהם?

האם ארה"ב מתחילה להתעייף מסרבנותה העיקשת של ישראל להתגמש בתהליך השלום, למרות הסיוע המסיבי שמזרימים אליה בנאמנות, שנה אחרי שנה, משלמי המיסים האמריקניים? אחרי מאמרו של טום פרידמן ב"ניו יורק טיימס", אתמול, שהביע זעם על כפיות הטובה של ישראל כלפי מטיבתה האמריקנית, מצטרף האתר רב ההשפעה "פוליטיקו" לביקורת במאמר שמשווה את ישראל לקוריאה הצפונית.

שתי המדינות פועלות נגד האינטרסים של המעצמות הפטרוניות שלהן ומתעלמות מהן - ישראל מארה"ב, קוריאה הצפונית מסין - למרות שמעצמות אלה הן המשענת היחידה שלהן, כותב בעל המאמר, סטיב קלמונס, עמית מחקר בכיר בניו אמריקה פאונדיישן, מכון הגות ליברלי בוושינגטון.

בעקבות התפרצויות התוקפנות של קוריאה הצפונית באחרונה, לרבות הפגזה של אי דרום קוריאני ללא פרובוקציה, כותב בעל המאמר, כי אפשר לראות את קוריאה הצפונית כמעט כ"ישראל של סין". פיונגיאנג תלויה במידה משמעותית מאוד בסיוע כלכלי ובתמיכה אסטרטגית של סין, אבל היא החליטה להעמיד את נחישותה של הפטרונית שלה במבחן.

השוואת היחסים בין ישראל לארה"ב ובין קוריאה הצפונית לסין אינה לגמרי הוגנת מפני שפיונגיאנג ובייג'ין אינן שתי דמוקרטיות בעלות אינטרסים משותפים, כמו ישראל וארה"ב. יתר על כן, לקוריאה הצפונית אין נציגות רבת השפעה של סינים ממוצא צפון קוריאני בסין, נציגות שיכולה להשפיע על המדיניות של בייג'ין, בעוד שלישראל יש "נציגות" גדולה מאוד של יהודים בארה"ב שמסוגלת להשפיע על המנגנון הפוליטי שם.

ישראל, כמו קוריאה הצפונית, תלויה בתמיכה של וושינגטון באינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים החשובים שלה, טוען המאמר ב"פוליטיקו". אבל ישראל שוב אינה צמית כנוע. בירושלים מבינים שוושינגטון החליטה להשלים עם סרבנות ישראל לפעול למען שלום במזה"ת, כמו גם עם החיץ המבני ההולך וגדל בין ישראלים לפלסטינים בתוך התחומים שבשליטת ישראל.

ישראל היא דמוקרטיה ואין שום דמיון בין ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לבין קים ג'ונג איל, השליט העריץ של קוריאה הצפונית, מציין המאמר. אבל יש דמיון בביטחון של שני המנהיגים האלה בכך שהפטרונים שלהם, בוושינגטון ובפיונגיאנג, יתמכו כמעט בכל פעולה שלהם ללא כל תנאי. אם מישהו ישקיף על המצב מהחלל החיצון, הוא יניח שבידי וושינגטון מצוי הכוח ושישראל תלך בעקבותיה. אבל, למעשה, נראה שישראל מנהלת את העניינים לפי ראות עיניה, בעוד שבוושינגטון משותקת מכדי להפעיל את הכוח שבידיה כדי לפקח על ההנהגה בישראל.

נראה שדפוס התנהלות דומה מאפיין במידה הולכת וגוברת את היחסים בין קוריאה הצפונית לסין. פיונגיאנג יודעת שהיא יכולה להיות כאב ראש כלכלי וגיאו-אסטרטגי מסיבי לבייג'ינג, אבל היא גם יודעת שכאב הראש הזה יהיה גרוע הרבה יותר אם היא תקרוס תחתיה. נראה אפוא שקוריאה הצפונית מנצלת בתבונה את תרחיש הקריסה כדי לסחוט משאבים, לא רק מסין אלא גם מהמערב.

בייג'ינג, כך מצטייר, מגלה נכונות להתעלם מרוב המעללים של קוריאה הצפונית, אפילו מההתקפות הצבאיות שיזמה פיונגיאנג באחרונה, כדי לשמור על הסטטוס-קוו בחצי האי הקוריאני. יכולתה של בייג'ינג לרסן את קוריאה הצפונית נראית מוגבלת במידה קיצונית, בדיוק כמו העדר היכולת של וושינגטון להשפיע על התנהגותה של ישראל, קובע המאמר ב"פוליטיקו".

גורמים פרו-ישראליים אמרו אמש ל"גלובס", כי המאמרים ב"ניו יורק טיימס" וב"פוליטיקו" עלולים להיות הסנוניות הראשוניות בגל ביקורת על מה שנתפס בוושינגטון כהימנעות עיקשת של ישראל מלסייע לממשל אובמה לקדם את תהליך השלום, למרות הסיוע האסטרטגי והכלכלי המסיבי שארה"ב מוסיפה להזרים אליה.

ביקורת כזו עלולה לבוא משני הקצוות של הסרגל הפוליטי על רקע משבר הגירעון התקציבי. בימין יש קריאות גוברות לקצץ בסיוע החוץ, או להגבילו רק למדינות שמשרתות את האינטרסים האמריקניים; בשמאל נשמעים קולות, שאולי יש צורך לשידוד מערכות בסיוע החוץ, ושצריך לשנות את יעדיו, עם מתן עדיפות למדינות עניות באמת.