האנשים מאחורי הרשת

האינטרנט בלתי ניתן להשמדה, בדיוק כמו שהאמריקנים רצו

"ויקיליקס מפתח ויקיפדיה בלתי ניתנת לצנזור עבור הדלפות בלתי ניתנות לאיתור של כמויות גדולות של מסמכים וניתוחם", נכתב בהצהרת הכוונות של פלטפורמת ההדלפות, שלפי ההיסטוריה הרשמית שלה הוקמה בסוף 2006 על ידי "דיסידנטים סינים, עיתונאים, מתמטיקאים וטכנולוגים של חברות הזנק מארה"ב, טייוואן, אירופה, אוסטרליה ודרום אפריקה". "המטרה העיקרית שלנו היא לחשוף משטרים דכאניים באסיה, בגוש הסובייטי לשעבר, באפריקה שמדרום לסהרה ובמזרח התיכון", הצהירו אנשי האתר החמקמק, "אבל אנחנו מצפים גם לסייע לאנשים מכל האזורים, שרוצים לחשוף התנהגות לא אתית בממשלות ובתאגידים שלהם".

המסמך הראשון שפורסם בוויקיליקס היה הוראה סודית של שיח' סומלי לשכור פושעים שיחסלו פקידי ממשל. בשנה הראשונה לקיומו צבר האתר 1.2 מיליון מסמכים סודיים מסוגים שונים. בספטמבר 2007 פרסם מסמכים שפירטו את רכישות הציוד הצבאי האמריקני עבור הכוחות באפגניסטן ובעיראק, שהסתכמו במיליארדי דולרים. ג'וליאן אסאנג', שנחשב למייסד האתר, התאכזב מהסיקור של ההדלפה בתקשורת. בכתבת פרופיל שפורסמה עליו ב"ניו יורקר" ביוני 2010, אמר: "אני כל כך כועס. זו הייתה פאקינג הדלפה פנטסטית: מבנה הכוח של הצבא באפגניסטן ובעיראק מפורט עד לאחרון הכיסאות, וכלום".

זו אולי אחת הסיבות לכך ששלושת גלי ההדלפות העצומים - 92 אלף המסמכים הצבאיים האמריקניים מאפגניסטן ביולי, 400 אלף המסמכים הצבאיים מעיראק באוקטובר ו-250 אלף המברקים הדיפלומטיים האמריקניים בנובמבר - נעשו בשיתוף עיתונים משמעותיים ברחבי העולם, שקיבלו גישה מוקדמת לחומרי הגלם כדי להפיק מהם כתבות שיתפרסמו במקביל לשחרור המסמכים בוויקיליקס.

במאי השנה נעצר טר"ש בראדלי מאנינג, אנליסט מודיעין של הצבא האמריקני בעיראק, בחשד שהעביר לוויקיליקס סרטונים שתיעדו התקפות צבאיות אמריקניות שפגעו באזרחים בעיראק ובאפגניסטן, מסמך צבאי אמריקני שמעריך את הסכנה שמהווה ויקיליקס, ואת 250 אלף המברקים הדיפלומטיים.

היקף ההדלפות של המסמכים האמריקניים (הפנטגון הגדיר את הדלפת המסמכים הצבאיים בעיראק "הדלפת המסמכים המסווגים הגדולה בהיסטוריה") וההתנהגות המתריסה של אסאנג' עשויים לעורר את הרושם שמדובר באקטיביסט שמאל קיצוני אנטי-אמריקני, מאלה שאפשר למצוא בכל בירה אירופית שמכבדת את עצמה. אבל אפשר גם להסתכל על ההדלפות לאתר כאקלקטיות, ועל המסה של המסמכים האמריקניים כמזל (של ויקיליקס), או כחוסר מזל (של ארה"ב) - מאנינג הגיע מרקע בעייתי, סבל בצבא, איבד אמון ביחסי החוץ האמריקניים, ובמקרה גם הייתה לו גישה בלתי מפוקחת לרשת מחשבים ביטחונית שאפשרה לו להוריד ולצרוב כמות עצומה של מסמכים מסווגים.

אפשר לראות בוויקיליקס את הזרוע הצבאית המיליטנטית של אסכולת המידע החופשי, שנעה מאידיאולוגים שרואים בחופש המידע הכרח לקיומה של חברה אנושית מתוקנת, ועד אנשים שלא רוצים לשלם על הסרטים והמוזיקה שהם צורכים. המסה הלא-הומוגנית הזאת מורכבת ממתכנתי קוד פתוח, משתפי קבצים פיראטיים, האקרים שמפצחים הגנות דיגיטליות, קראקרים שפורצים למאגרי מידע ומפיצים אותם ברשת, יוצרים שמשחררים יצירות ברישיונות חלופיים כמו קופילפט וקריאייטיב קומונז, ופעילים במותג המיליציות האינטרנטי "אנונימוס", שמתגייסים לתקוף גופים שפעילותם לא מוצאת חן בעיניהם, מהסיינטולוגיה ועד ג'ין סימנס מלהקת קיס; שמטרתם העדכנית היא גופים שפגעו בוויקיליקס, ובהם פייפאל שהפסיקה העברת תרומות לאתר, המתמודדת הרפובליקנית לסגנות הנשיאות לשעבר שרה פיילין, שקראה לטפל באסאנג' כמו בטרוריסטים והתביעה בשוודיה, שהוציאה צו מעצר אירופי נגד אסאנג' בחשד לאונס, אשר בסופו של דבר הוביל למעצרו בלונדון בתחילת החודש.

רשת האינטרנט הוקמה על ידי DARPA, זרוע מחקר ביטחונית של ארה"ב, כרשת שנועדה לשרוד ולאפשר תקשורת גם כשהמדינה נמצאת תחת מתקפה. שלושה עשורים וחצי אחר כך הוקם על גביה ויקיליקס, ששורד ומאפשר תקשורת גם אחרי מעצרו של אסאנג', מתקפות ההאקרים שהפילו את האתר, נטרול כתובת האתר על ידי אחד מספקי השירות שלו, סגירת שרתים ששימשו אותו על ידי אמזון, חסימת העברות הכספים ושאר אמצעים משפטיים וטכנולוגיים. ויקיליקס הוא העולם החדש שיצר האינטרנט: חופשי, פרוע, חזק, חסר אחריות, מעצים אזרחים ותאגידים, מחליש ממשלות ומשנה סדרי בראשית.

ענת קם.

העיתונות זקוקה לאינטרנט, האינטרנט זקוק לעיתונות

מסמך צבאי סודי שפורסם בכתבה ב"הארץ" הוביל לחקירה שהביאה בסופו של דבר לאיתורה של המדליפה, כתבת "וואלה" ענת קם, בזמנו חיילת בלשכת אלוף פיקוד המרכז יאיר נווה, שגנבה מסמכים צבאיים והעבירה אותם לעיתונאי "הארץ", אורי בלאו. בלאו נמלט לחו"ל, קם נשלחה למעצר בית, והפרשה הוסתרה באמצעות צו איסור פרסום.

אלא שקשה לקיים צו איסור פרסום כשאומת האינטרנט הפרועה מגלה את הסיפור, ויודעת שלהפרת הצו אין שום השלכות משפטיות. פוסט בפורום הסקופים של רוטר.נט חשף את הפרשה שבעה ימים אחרי החקירה, הפוסט הוסר אך השאיר אחריו עותק מטמון בגוגל, שסיפר את הסיפור כולו.

יצחק טסלר, עורך ערוץ הברנז'ה של "nrg מעריב", כתב חודש אחר כך במפורש כי "מזה כחודש עיתונאית נמצאת במעצר בית במדינת שושו-לנד. אני לא יכול לכתוב את שמה של העיתונאית. אני לא יכול לכתוב את תפקידה. אני לא יכול לכתוב איפה היא עובדת, ואני אפילו לא יכול לכתוב מה החשדות שבגללם היא יושבת במעצר בית. אבל אני יכול לכתוב שהעיתונאים באותה ארץ דמיונית הם כנראה חבורה של אפסים. אחרת לא יכול להיות שאף אחד לא כתב על זה". מלבדו, רמזו על הפרשה דבורית שרגל בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד, יואב יצחק ב"חדשות מחלקה ראשונה" וחנוך מרמרי ב"העין השביעית". טוקבקיסטים יודעי דבר שניסו להרים את הסיפור, נהדפו על ידי מסנני הטוקבקים.

הפריצה הדרמטית של הסיפור הגיעה באמצע מרץ, זמן לא רב אחרי שקם שלחה אימייל בתפוצה נרחבת ובו הודיעה שהיא יוצאת לחופשה ללא תשלום. ריצ'רד סילברסטיין, בלוגר יהודי-אמריקני שכותב באנגלית וחושף לא מעט פרשות מישראל שמוסתרות באמצעות צנזורה או צווי איסור פרסום, פרסם את דבר המעצר ופתח את הדרך לתקשורת הבינלאומית. ואפילו זה לא שכנע את מדינת ישראל להסיר את צו איסור הפרסום.

אומת האינטרנט המשיכה לדחוף, ואליה הצטרף "ידיעות אחרונות", שדיווח שיש פרשה שהשב"כ לא רוצה שנדע עליה, והפנה את המתעניינים לחיפוש המחרוזת israeli journalist gag בגוגל. אחר כך פרסם מאמר של ג'ודית' מילר, עיתונאית ה"ניו יורק טיימס", שישבה בכלא כדי לא לחשוף מקור, שבו ביקרה בחריפות את הצנזורה הישראלית. "ידיעות" השחיר את כל הפרטים האסורים לפרסום לפי הצו, והפך את המאמר לקריקטורה סאטירית על התנהלות השב"כ והמדינה. למחרת הודיעה המדינה שתסיר את התנגדותה לפרסום, וכך עשתה.

כוחו של האינטרנט בחשיפת מידע שמדינות וממשלות רוצות להסתיר, הוא סיפור ישן. פרשת ענת קם הדגימה סימביוזה שבה העיתונות הממוסדת משתמשת באינטרנט כדי להלבין איסורי פרסום, כפי שהיא עושה עם שורת הקוד "לפי מקורות זרים", והאינטרנט משתמש בתפוצה של העיתונות הממוסדת להביא את עצם קיומו של הסיפור לקהל הרחב, שאחרת לא היה יודע שהוא צריך לחפש את הפרטים המלאים באינטרנט.

רופרט מרדוק.

איום על עידן החינם באינטרנט

רופרט מרדוק רוצה לעשות כסף מהאינטרנט. זה לא חריג. מרדוק רוצה לגבות תשלום מגולשים על גישה לתכנים חדשותיים באינטרנט. זה כן חריג.

ביוני סגרה חברת ניוז אינטרנשיונל של איל התקשורת האוסטרלי את אתרי היומונים "טיימס" ו"סאנדיי טיימס" בפני גולשים לא משלמים, ובמקביל הורה מרדוק ל-ABC, הגוף שמודד את תפוצת כלי התקשורת בבריטניה, להפסיק לפרסם נתונים על כמות הגולשים בהם. בתחילת נובמבר שחרר מרדוק נתונים חלקיים ולא מפוקחים על ההצלחה של המהלך, שלפיהם יש לאתרים 100 אלף מנויים שמקבלים כניסה לאתר במסגרת מנוי לעיתונים המודפסים, 50 אלף לקוחות עם מנוי חודשי מסוג כלשהו (מנויים לאינטרנט ולאייפד במחיר מלא של כ-8.5 פאונד, מנויי ניסיון שמשלמים פאונד אחד לחודש הראשון ומנויים שקיבלו את המנוי במתנה דרך ספק הסלולר), ו-50 אלף לקוחות מזדמנים, שמשלמים פאונד ליום בלי התחייבות.

לפי בדיקה פנימית שחברת Experian Hitwise ביצעה עבור ה"גרדיאן" ודלפה לתקשורת בתחילת דצמבר, לשני האתרים נכנסים רק 54 אלף גולשים בחודש (41 אלף מבריטניה והשאר מרחבי העולם), מחציתם משלמים על מנוי דיגיטלי ומחציתם מקבלים אותו בחינם עם מנוי הפרינט. הבדיקה העלתה ששיעור הגולשים לאתרי חדשות אחרים גדול יותר בקרב גולשי אתרי ה"טיימס" מאשר בקרב אלו שלא גולשים לשם, וניתוח הנתון הזה מעלה שגביית התשלום לא חיזקה את הנאמנות למותג.

הבלוגר קורי דוקטורו פרסם ב"גרדיאן" ניתוח מעניין של הנתונים החלקיים. לפני תחילת הגבייה, באתרים ביקרו 20 מיליון משתמשים ייחודיים בחודש (לפי נתוני ה-ABC), ואחריה רק 200 אלף (לפי נתוני ניוז אינטרנשיונל), ירידה של 99%. פחות מ-0.5% הנותר הם מנויים משלמים. מרדוק אמר בתחילת השנה בראיון ל"סקיי ניוז": "אנחנו מעדיפים שיגיעו לאתרים שלנו פחות אנשים, אבל משלמים". הוא הצליח, אבל ההצלחה הזאת נראית כמו כישלון אינטרנטי.

האם זה גם כישלון כלכלי? כ-50% מהשורה התחתונה של רווחי ה"טיימס" מגיעים מפרסום. כלומר, כדי שהמהלך יצליח, האתרים צריכים למכור כמות גדולה של מנויים, ובמקביל לשכנע את המפרסמים ששווה להם לשלם יותר, למרות שהחשיפה ירדה ב-99%. אפשר גם להגדיל את כמות הפרסומות באתרים, אבל זה עלול להרגיז את הקוראים המשלמים, שמצפים לתמורה לכספם ויכולים לבטל את המנוי אם לא יקבלו אותה.

בינתיים מרדוק טובל את האצבעות גם באייפד: תחת פרויקט אלסיה של ניוז קורפ הוא מפתח אגרגטור חדשות בתשלום שיספק למשתמשי האייפד תכנים משורה של כלי תקשורת בריטיים, אשר יחלקו ביניהם את ההכנסות. מקור בחברה הסביר ל"גרדיאן" את ההיגיון בשיתוף הפעולה בין המתחרים: "אם כל עיתון גובה 10 פאונד על אפליקציה, אבל אתה יכול להירשם לכולם דרך אפליקציה בודדת שעולה 15 פאונד, אפילו נאמני המותג האדוקים יבינו שהחבילה המאוגדת מספקת ערך טוב יותר".

במקביל הוא עובד על "The Daily", עיתון דיגיטלי ייעודי לאייפד, שלפי דיווח של ה"ניו יורק טיימס" יושק בתחילת 2011. מרדוק השקיע בהקמת ה"דיילי" 30 מיליון דולר וגייס אליו כמאה עובדים. רוב תכני ה"דיילי" יהיו מקוריים ובלעדיים לו, וחלקם יגיעו משאר כלי התקשורת שבבעלות מרדוק. בניגוד לגולשי האינטרנט, משתמשי האייפד רגילים לשלם על תכנים ואפליקציות, ול"דיילי" אין קוראים שהתרגלו לצרוך אותו בחינם ויכעסו על המעבר לתשלום. לא פלא שמרדוק קורא ל"דיילי" "הפרויקט הכי מרגש מס' 1".

עם זאת, גם באייפד יש חינמונים: אפשר לגלוש לאתרי חדשות בדפדפן, להוריד אפליקציות של כלי תקשורת שלא גובים תשלום קבוע, ולהשתמש באגרגטורים שמלקטים ידיעות ובונים למשתמש עיתון עדכני ומותאם אישית, כמו Flipboard. לעומתם, ה"דיילי" מתעדכן פעם ביום, אינו מקוון, אינו מתקשר עם האינטרנט, אינו מותאם אישית ועולה כסף. מרדוק מחפש את עצמו בחזית הטכנולוגיה, אבל מהמר בסופו של דבר על עיתון יומי בתשלום.

עוד עידוק: ,room404.net בטוויטר: @idokius ובפייסבוק: facebook.com/ido.kenan